טוב, כמה אפשר להרחיב כשמדובר ביצירה מחורבנת ככ? ישר מהעמודים הראשונים אפשר לראות כמה הכתיבה לא מקצועית ומסתפקת בקלישאות רדודות שראינו בכל סרט או סדרה אחרת אפשרית.
גיבור פסיכופט בלי הסבר או רגשות אבל למעשה הוא מגן על חברים שלו? צ׳ק
איסקאי אכזרי בנאלי ללא הרבה הגיון שעובד כמו משחק מחשב? צ׳ק
דמויות הכי שטוחות שראיתי על כדור הארץ שמתנהגות כמו אף בן אדם אמיתי אי פעם? צ׳ק
ואם כל זה לא מספיק, ניסיתי למצוא את העלילה, אבל כמו כל וובטון שמכבד את עצמו בבינוניות המחרידה שלו, העלילה מורכבת ממסע הגיבור שבעצם אומר מיליון קרבות ומלא אקשן זול, שיגרום לך לחשוב שהדמות הראשית כזאת אדג׳ית אבל בעצם משתנה עבור החברים שלה.
אז תנו לי להגיד לכם, שאם אתם אי פעם מתכוונים לקרוא את הזבל הזה- תקראו אותו אך ורק מתוך הנאה והפקת לקחים. ולעולם, לעולם אל תחשבו שזה מה שיש לעולם האנימה להציע.
ואחרי שעברנו את ההקדמה הטעונה הזאת, אני אשמח לפרט על הדברים שתקעו לי אצבע בעין.
דבר ראשון, כמובן, פסיכופטים לא ממש מתנהגים ככה. כאילו, הם כן, למראית עין חיצונית, אוי אוי אוי, הורגים חיות ואלימים, אבל לפסיכופטים כן יש רגשות. הבעיה שלהם היא לא החוסר יכולת לפקוח את העיניים כמו שצריך במצבים מפחידים, אלא יכולת אמפתיה כלפי הזולת, יכולת להבין רגשות של אחרים. מה שהסופר היה אמור לדעת אם הוא היה עושה את המחקר שלו כמו שהוא טען, או לפחות היה קורא בויקיפדיה ולא עומס של קלישאות של דמויות אנימה אדג׳ים ודיכאונים. אבל גם אם כן פסיכופטים מתנהגים ככה, זה הדבר הכי משעמם שראיתי. אומייגאד, סוף סוף הוא מוצא מקום שהוא יכול להביע את הדחפים האלימים שלו? סוף סוף רואים אותו? זה הפתרון המושלם לפסיכופטים כמובן, לרצוח! ולא פאקינג לקחת אותו לפסיכאטר שיתן לו תרופות!!!!
תבינו, הקלישאה הזאת שימושית כשהקורא יכול להזדהות עם הגיבור שמרגיש מוערך פעם ראשונה בחייו. עם דמות ראשית ככ מגוכחת, אי אפשר להזדהות.
ומלבד זאת, הדמויות רקע? קווין? ראיתם פעם בריון שמתנהג ככה כשהוא לובש סוודר שנראה כמו חצאית סקוטית? סליחה, לא יכלתי לקחת אותו ברצינות. ומי בכלל מתעצבן כשמתנגשים באחרים? אולי בוובטונים רדודים זה עובד, אבל בקומיקס שהודפס וטוען שהוא מנגה, הסטנדרטים אמורים להיות קצת יותר גבוהים.
אז מלבד הדמויות, העלילה גם היא לא מחדשת שום דבר. איסקאי. אז נו, עוד אחד. יש לכתוב סיפור ויש לרצות לחקות סיפור אחר. העלילה לא הביאה איתה שום טוויסט, שום עניין, רק הלכה לפי תסריט מוגדר שאלפי וובטונים אחרים הכתיבו לה. רק שבמקרה הזה הדמות היא כזאת "אדג׳ית" ו"שונה".
אתם יודעים מה באמת היה מעניין אותי לקרוא? על הדמות של המורה המחורבן. כןכן, זה שמת מיד בהתחלה. אני רוצה לקרוא וובטון שלם עליו על איך לעזאזל הוא אמור לשמור על התלמידים שלו בחיים ועל תחושת האשמה והאחריות, עם הרצון שצורח עליו שזה פשוט גדול עליו, ושהוא רק רוצה לחבק את הילדים שלו בבית ולנשק את אשתו. אני רוצה קונפליקט, למען ה'. התחבטות פנימית, מעבר ל- "או אמא שלי שמתה בשתי עמודים הראשונים והיית טיפוס מרצה אך אדיב (כמו שאר האמהות בעולם הוובטונים), האם עליי להרוג את הזבל הזה שנמצא מולי?"
בקיצור. זה קומיקס נפלא למי שמחפש לקרוא ערימת זבל של קלישאות.
דבר אחד טוב? הציורים יפים.