ביקורת ספרותית על כתבי אפלטון: מהדורה חדשה [5 כרכים] מאת אפלטון

---

אחחחחח..... אפלטון

כשאומרים כתבי אפלטון אומרים אבן הבניין של המחשבה המערבית מאז שנכתבו ועד היום. ניתן אפילו לומר כי כתביו של האיש היו הבסיס שעליו נבנתה שיטת החשיבה הפילוסופית כפי שאנו מכירים אותה עד היום למרות שהיו לא מעט שיצאו נגדו כולל תלמידו הידוע אריסטו. היחוד של הדיאלוגים אינו רק בתכנים ובשאלות הפילוסופיות שהם מעלים, אלא גם באופן הכתיבה, בצורה המיוחדת שאפלטון יסד (הדיאלוג) ובמתח המתמיד בין מחשבה מופשטת לבין דרמה מחיי היום יום.

ראשית, יש להבין את מסגרת הכתיבה של אפלטון. רוב כתביו אינם חיבורים שיטתיים או מסות פילוסופיות במובן המודרני, אלא דיאלוגים שאולי חלקם אפילו התרחשו באקדמיה שלו. הדיאלוג הוא זירת התרחשות שבה דמויות ובראשן סוקרטס דנות בשאלות יסוד על טבע האדם, תחום ההבנה או הידיעה, מהי המדינה, מהו המוסר ומושג היופי. עצם הצורה הזו מבטאת את מהות הפילוסופיה כפי שאפלטון הבין אותה: חיפוש בלתי פוסק, חקירה משותפת, ולא מסירת תורה סגורה אלא דיון פתוח ופותח נקודות למחשבה.
אפלטון עצמו כנראה שמסתתר מאחורי הדמויות בדיאלוגים, במיוחד דמותו של סוקרטס שהיה מורו וכך מותיר את הקורא בין משיכה לבין חוסר ודאות.

הנושאים המרכזיים בכתבי אפלטון נוגעים כולם לשאלת ה"אידאות". תורת האידאות, כפי שהתפתחה בדיאלוגים האמצעיים, מעלה את ההבחנה בין עולם החושים המשתנה לבין עולם האידאות הנצחיות. האידאות הן הפורמטים המושלמים של רעיונות מוכרים לנו, האידאות הן נצחיות ובלתי משתנות של כל הדברים. החל מרעיונות כמו צדק, יופי, טוב ועד עצמים כמו כסא או סלע. הידיעה האמיתית אינה מתמצה בחושים אלא בניסיון לעלות מעבר להם ולהבין את האידאה שמעליהם. רעיון זה שימש מקור השראה לדורות של פילוסופים, אך גם מקור מחלוקת אדיר. עצם ההצגה הספרותית של הדיאלוגים מאפשרת לאפלטון להציג את הרעיון מצדדיו השונים: מצד אחד המשיכה לעולם האידאות כמקור ודאות ונצחיות, ומצד שני הקושי להבין מה משמעותו ומהו הקשרו לעולם הממשי.

באופן בולט, אפלטון לא עסק רק במטפיזיקה אלא גם בפוליטיקה ובחינוך. בחיבורו "פוליטיאה" (המדינה) הוא מתאר את המדינה האידיאלית, שבה הפילוסופים הם השליטים כי רק הם יודעים באמת מהו "הטוב" העליון. המדינה, לפי תפיסתו, היא שיקוף של הסדר הפנימי של הנפש: התבונה אמורה לשלוט, הרוח אמורה לסייע, והתשוקות אמורות להיות מרוסנות. החינוך הפילוסופי הוא הדרך היחידה לעלות מדרגות הידיעה, מן הדימויים והצללים אל האור המלא של האמת. משל המערה המפורסם מדגים את התהליך הזה: האדם נדרש להשתחרר מכבלי הבורות, לעמוד מול הכאב שבאמת, ולבסוף לחזור אל האחרים כדי לחלוק עימם את מה שהבין. אלו יכולים לעשות עם ה-הארה הזו מה שיבחרו אבל לפחות שידעו שהם רואים רק צללים כרגע.

אין לראות את כל כתבי אפלטון כגוף אחיד. חוקרים מבחינים בין "דיאלוגים מוקדמים", שבהם סוקרטס מתמקד בשאלות מוסריות דרך חקירה אירונית ולעיתים חסרת הכרעה, לבין "דיאלוגים אמצעיים" שבהם תורת האידאות מתנסחת במלוא כוחה, לבין "דיאלוגים מאוחרים" שבהם נשמע קול מורכב יותר, ספקני ומודע למגבלות התיאוריה. בכתבים המאוחרים אנו מוצאים עיסוק ביקורתי יותר בשאלות של רטוריקה, חוק ומשטר. ניתן לומר שאנו עדים במובן מסויים להתפתחותו של אפלטון עצמו, ואולי גם למודעותו לכך שהחיפוש הפילוסופי אינו מסתיים לעולם אלא רק יכול להתפתח לאין סוף שורשים של אידאות משום שאין לנו יכולת להבין אידאה אלא רק להתקרב אליה.

המשמעות ההיסטורית והתרבותית של כתבי אפלטון היתה בהשפעתה על המסורת היוונית המאוחרת, על ההגות הרומית, על הפילוסופיה הנוצרית הקדומה, על הרנסנס ועל המחשבה המודרנית אפילו קאנט ביסס את הפילוסופיה שלו על הבנת הדבר כשלעצמו ולא כאידאה אבסולוטית בלתי ניתנת לתפיסה מלאה. כמעט שאין פילוסוף גדול שלא התייחס לאפלטון, בין אם כדי להמשיך את דרכו ובין אם כדי להתנגד לו. הדיאלוגים הפכו לסוג של טקסט מכונן, לא רק פילוסופית אלא גם ספרותית. דרכם אנו פוגשים את הדמות של סוקרטס – מורה שהפך לסמל של חשיבה ביקורתית ושל נכונות לשלם בחייו על חיפוש האמת (סיפור כוס התרעלה).

מעניין לציין שאפלטון עצמו מעולם לא כתב חיבור שיטתי על "תורתו" באופן מוצהר. כל מה שאנו יודעים על מחשבתו טמון בתוך הדיאלוגים ובז׳אנר הספרותי המיוחד לאפלטון. לקרוא אפלטון זה מפעל חיים, לא קוראים את זה במכה אחת, צעד ליד צעד, אני רוב חיי מנסה וחוזר ומנסה וכל פעם תופס את הדברים אחרת ורחב יותר. כשיורדים לסוף דעתו הדיאלוגית מתחילה ההבנה להטשטש ומשם לבהירות בקריאה נוספת והתמדה. אצל אפלטון אין תשובה אחת, אין משנה מסודרת שניתן להבין בפשטות. כל דיאלוג דורש עיון, שאלת שאלות, והמשך חקירה ולחשוב שזה נכתב לפני 2500 שנים זה על גבול הבלתי נתפס. במובן זה, אפלטון אינו רק פילוסוף של האידאות הנצחיות, אלא גם מורה לאי-ודאות, להכרה בגבולות ההבנה ולצורך לחזור תמיד אל החקירה מחדש או פשוט לא לנסות, לבחירתכם.

קטונתי לתת ציון לאפלטון אבל אני כן יכול לומר שעבורי לחזור לאפלטון כל פעם מחדש וזה כמעט לא משנה באיזה נושא, אני נפעם.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על כתבי אפלטון: מהדורה חדשה [5 כרכים]