ביקורת ספרותית על של מי הבית הזה? מאת יראון פסטינגר

---

ספר מצוין וחשוב - שמהווה אבן דרך היסטורית של המשפט הישראלי בשנים 2000-2006, וחשוב בעיקר גם בגלל ה-sub text שבו.

הספר מביא עובדות ודעות לגבי הסיאוב והניצול לרעה של העצמאות והסמכות השיפוטית שניתנה לשופטים. הספר מתאר דברים חמורים מאוד שנעשו על ידי מערכת המשפט, בין השאר לצרכים פוליטיים, ואת אחת הסיבות לירידה הדרסטית באמון הציבור בבתי המשפט.

תפירת תיקים פליליים (שהתבררו כלא כלום) כדי להזיז מתפקידם את בעלי הסמכות שרצו לעשות רפורמות הכרחיות במערכת המשפט, חדירה דורסנית ובוטה לסמכויות המחוקק, ואת דרכו ההרסנית של אהרון ברק עם האקטיביזם השיפוטי ששימש אותו לשים עצמו מעל המחוקק, ואת הביקורות התדירות על התנהלותו החמורה מפי משפטנים כמו רות גביזון המנוחה המעולה, שמסתבר שעולה עליו בכמה רמות, דבר המעלה סברה שבהיותה משפטנית חדה ורהוטה כל כך, הייתה מעפילה עליו בבית המשפט העליון, וכי סביר שאהרון ברק רצה בבית המשפט העליון רק אנשים בצלמו ובדמותו וברוח תכניותיו, ובעיקר, כדעתו, שלא יהוו אופוזיציה כנגדו ויסכלו את תכניתו ודרכו להעביר את סמכויות המחוקק לידיו של בית המשפט העליון על ידי חקיקה שיפוטית - ראו בהמשך.

רבים גורסים שאהרון ברק השאיר אחריו אדמה חרוכה ומערכת משפט הרוסה לגמרי, ובצדק - משפטן שמעמיק בפסקי בית המשפט העליון מתחילת כהונתו של אהרון ברק, ומודע לאמירות הרבות של אהרון ברק והמאמרים האקדמיים שכתב, כמו למשל, מאמרו משנת 1983 "חקיקה שיפוטית", לא יכול להימנע מהמחשבה שאהרון ברק הגיע לבית המשפט העליון עם מטרה להפוך את כנסת ישראל לגוף ממליץ בלבד לגבי הנורמות והחוקים, וכי הוא, ברק, וממשיכי דרכו שהגיעו מהאוניברסיטה העברית בה שימש שנים רבות כאיש סגל בפקולטה למשפטים, הם הם המחוקקים בפועל שכן יפרשו את החוק כרצונם, ואפילו בניגוד מוחלט והפוך ללשון החוק. ראו למשל, אך לא רק, פרשת רביד משה נ' דניס קליפורד על פסק הדין בדיון הנוסף המנוגד חזיתית לסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין, וקביעה חסרת כל נימוק על קיום דיון נוסף בעניין זה, למשל, קביעתה של הלכה חדשה - ראו מאמרו "הכול צפוי והרשלנות נתונה" של פרופסור רונן פרי מאוניברסיטת חיפה, המבקר בחריפות את פסק הדין ואת מהלך העניינים בפרשת רביד נ' קליפורד.

ומה שיש לציבור היום בבית המשפט העליון ובכל הערכאות מתחתיו אלו פירות הביאושים שהשאיר לנו אהרון ברק - אהרון ברק כיהן כנשיא בית המשפט העליון כ-11 שנה והשאיר אחרי הרס מוחלט, חורבן מוחלט, ואדמה חרוכה, ערכית ונורמטיבית, ואומרים זאת אינספור עורכי דין, בעיקר הוותיקים שכבר "השתפשפו" במערכת המשפט ורואים את הנזקים שאינם נראים מיד לעין, ומבינים את הנזק האדיר שעשה אהרון ברק. לא בכדי אחד הדברים הראשונים שפרופ' דניאל פרידמן עשה כשנכנס לתפקיד שר המשפטים היה להעביר תיקון חוק להגבלת כהונת נשיאים וסגני שרים ל-7 שנים (פרופ' פרידמן סירב להצעה לכהן כשופט עליון).

מי שהביא להרס הדמוקרטיה היה אהרון ברק עצמו. בפסק דין אשד נגד היועמ"ש משנת 1954, בית המשפט העליון עוד ידע מה מקומו ומה תפקידו. ראו שם בעמוד 819 למעלה - "אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד ניתכנו עלילות החקיקה".

ברק הפך את בית המשפט העליון למחוקק על. ברק הפך לשופט עליון בגיל 42, "ילד" במונחי שפיטה, ועוד לבית המשפט העליון. ואכן, אהרון ברק נתן גם כמה פסקי דין ילדותיים, וחלקם עשויים אף לעורר גיחוך, ואמר בנאומיו אמירות שיש בהן להעיד על חשיבות עצמית מוגזמת ומופרזת. העיקר אהרון ברק לעג בכנס לשופט העליון יורם דנציגר על שדנציגר "צעיר" כשדנציגר פעל כנגד פרדיגמת "הפרשנות התכליתית" שהנהיג אהרון ברק, החל מפס"ד אפרופים, אותה ינק מפילוסוף המשפט דוורקין, רק לא הבין שיישומה במדינת ישראל היא פתח להפרות חוזה נרחבות, והפיכת בית המשפט להיות צד לכל חוזה - דבר שממחיש את ראייתו הצרה מאוד, קצרת הטווח והשטחית של אהרון ברק.

היום, בראיה לאחור, מבינים כולם כמה נזק עשה אהרון ברק. יש התנהלות לא חוקית ואף פלילית, מתואמת, מאורגנת, מתוכננת, שיטתית ומכוונת בקרב שופטים במערכת המשפט, כולל פגיעה מכוונת ובזדון בבעלי דין עם יסוד נפשי על פי סעיף 20 לחוק העונשין, תוך ניצול לרעה של העצמאות והסמכות שיפוטית שניתנה בידם, וניצול לרעה של החסינות מפני הגשת כתבי אישום וכתבי תביעה כנגד שופטים. קורבנות חסרי אונים עוזבים את המדינה. לא בכדי הנשיאה לשעבר בייניש חטפה נעל בפרצוף מהאזרח חסר האונים פיני כהן, לאחר שבייניש גיבתה את השופט פיליפ מרכוס מבית משפט השלום בירושלים, פיני כהן הרגיש חוסר אונים מוחלט, והחליט לעשות מעשה, ועולה השאלה - מה יכול לגרום לאדם לעשות מעשה כל כך נואש כשברור שמי שישפוט אותו יהיו שופטים שיחמירו איתו, לא כי צריך להחמיר איתו אלא כי קידומם עשוי להפגע אם יקלו בעונשו, ואכן, גזר הדין הראשון, שהיה חמור ומוגזם, 3 שנות מאסר על זריקת נעל במקום 6 חודשי עבודות שירות, מראה שאת פיני כהן היה צריך לשפוט בפני טריביונל חיצוני למערכת המשפט. על דברים חמורים פי כמה וכמה הופנו חשודים להסדר מותנה או עבודות שירות בעסקאות טיעון. יש עבריינות שיפוטית מאורגנת ומתואמת בבתי המשפט - עבירות פליליות של ממש, חלקן חמורות מאוד, ואולם השופטים מצופפים שורות ושומרים אחד על השני. בספר מובא מאמרה של רות גביזון המנוחה המחווה דעה גם בעניין זה - "העמדת חטר-ישי לדין מסכנת את אמון הציבור בהליך השפיטה".

נציב תלונות הציבור מטייח תלונות (למשל, אורי שוהם), וגם הוא התעלם לחלוטין מעובדות ומטענות. מלומדים ואנשי אקדמיה מביעים את ביקורתם על התנהלותה החמורה של מערכת המשפט אבל איש לא מקשיב להם. ובספר מאמר הכולל גם ביקורת על הכתיבה האקדמית בענייני משפט, לפיו האקדמיה לא חוקרת לעומק את מכלול העובדות והטענות אלא מסתפקת במה שכתוב בפסקי הדין - ואולם, במקרים רבים פסקי הדין מעלימים עובדות וטענות שמפריעות לשופטים להגיע לתוצאה שרצו, ולכן מעלימים אותן מפסקי הדין כדי לא לפגוע במראית פני הצדק וכדי לא לגרום לאי אמון חריף בנותן פסק הדין או ההחלטה.

שרי משפטים לא מגנים על הציבור ועל זכויותיו אלא עסוקים בשמירת קרנה של מערכת המשפט. לציבור אין היום ייצוג במשרד המשפטים וזכויותיהם נרמסות - הן הדיוניות והן המהותיות. התוצאה - חקיקה שהביאה הרס ושלילה של זכויות דיוניות ומהותיות של אזרחי המדינה, תוך שבתי המשפט מתעלמים מהחוק ופוסקים בניגוד מוחלט לו. ואת מעללי השרה לשעבר איילת שקד ויו"ר הלשכה לשעבר אפי נווה כבר ראינו.

המעשים המחרידים ביותר קורים בבתי המשפט לענייני משפחה, שכן שם ההליכים מתנהלים בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסום. דברים מחרידים ומזעזעים בכל רמה אפשרית, בלתי נתפשת ככל שתהיה. בקשות חוקיות לחלוטין ומנומקות כדבעי לביטול איסור פרסום נדחות ללא כל הנמקה, ותוך מתן החלטה שרירותית בת שורה-שתיים. לחוק הפוזיטיבי, המפורש והברור אין כל ערך. אנשים מתאבדים או עוזבים את הארץ (למשל, פרשת עו"ד שמחה ניר). מי שמנסה להילחם על זכויותיו מוצא את עצמו במעצר ללא כל סיבה חוקית (למשל, פרשת אמיר מלמד), ואף בכלא (למשל, פרשת רוני קאשי) ממש כמו שמתואר בספר על תפירת התיקים לחיים רמון, ליעקב מאמן ולרובי ריבלין ולדרור חוטר ישי, יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, כי הבינו שבמערכת המשפט דרושות רפורמות עומק ורוחב, ותכננו רפורמות מתאימות.

רבים מאוד משייכים לאהרון ברק תרומה גדולה מאוד לחרפה שיש היום במערכת המשפט. השופטים הוותיקים ממנו הזהירו אותו מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיו והתנהלותו - ראו כתבתו של ארי שביט בעיתון "הארץ" מיום 6.10.2000 "שיחה עם השופט משה לנדוי", מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, ואת כתבתו של ארי שביט בעיתון "הארץ" מיום 12.11.2999 "שיחה עם רות גביזון" כדי לדעת ולהבין מפי ראשי המשפט בישראל שהבינו וראו את הבאות לאור התנהלות אהרון ברק.

אבל אהרון ברק חשב שהוא הכי חכם והכי יודע, והתוצאה - המוני נפגעים של מערכת משפט כתוצאה של שופטים המטים משפט ומכירי פנים שכותבים שקרים בהחלטות ובפסקי דין ובפרוטוקולים, מפברקים פרוטוקולים ומה לא. צריך להיות משפטן כדי להבין מעבר לפופוליזם שמנוהל בתקשורת המוסדית, ובספר יש מאמרים שמדברים בדיוק על זה, ועוד משנת 1980. כמו כן, צריך להיות בתוך מערכת המשפט כדי להבין ובעיקר כדי לראות זאת. אין תקומה למדינה אחרי מה שאהרון ברק עשה למערכת המשפט, והנזק והקונפליקט שייצר בית המשפט העליון בהנהגתו ובמורשתו באה לידי ביטוי במלחמת הרשויות מחוקקת-שופטת, ורבים תולים את מקורות מלחמה זאת לחובתו של אהרון ברק.

אהרון ברק הצליח לגרום למערכת הפוליטית לחשוב שהוא איזה גאון-על משפטי. לא מיני ולא מקצתי. רבים רואים באהרון ברק דיקטטור משפטי ופטפטן סיסמאות, שאמירתן בדרכי נועם אינן נוטלות את החומרה מדבריו וממעשיו ומהנזק האדיר והסיאוב והמעשים החמורים שהכניס ו/או חדל במניעת כניסתם למערכת המשפט. אהרון ברק וחבריו השופטים הפכו את בית המשפט העליון ל"לשכת העבודה" של חברים וילדי שופטים. חבריו מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מונו לשופטים עליונים. בספר יש שער נפרד, שער שלישי - "חבר מביא חבר - "האחוזה הפרטית". מומלץ מאוד לקרוא.

הספר מתאר את השיטה שאהרון ברק המציא כדי לעקוף את הוועדה למינוי שופטים - דרישת קדם לפיה השופט המיועד כיהן קודם לכן כשופט בפועל בבית המשפט העליון, ואולם מי קובע מי יכהן קודם כשופט בפועל בבית המשפט העליון בטרם ימונה כשופט בבית המשפט העליון? ניחשתם נכון. משפטנים גדולים הם לא!!! ואיך אלישבע ברק אוסוסקין, אשתו של אהרון ברק, מונתה לרשמת ואחר כך לשופטת, ובעת כהונתו בבית המשפט העליון? אלישבע ברק החלה ללמוד משפטים בגיל מבוגר יחסית, ואח"כ התמחות אצל נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך עוזרת משפטית של נשיא בית המשפט העליון - כשסביר, לפחות סטטיסטית, שהיו אחרים טובים ומתאימים ממנה בהרבה. אתם מוזמנים לבדוק את פרוטוקול הועדה שמינתה אותה לרשמת ואחר כך לקידומה - ונראה מי שיצביע נגד המינוי של אלישבע ברק - וכך גם בעת קידומה לשופטת - שהרי זהות המתנגד או המתנגדים אמורה להירשם בפרוטוקול הועדה, ותגיע בסופו של דבר לאהרון ברק הנחשב, וכשעל פי שיטת הסניוריטי, כבר היה ידוע שהוא יהיה נשיא בית המשפט העליון.

שיטת הסניוריטי רעה. דורית בייניש איננה משפטנית נוצצת והייתה נשיאה (קראו את הספר "העליונים" של נעמי לויצקי כדי להבין איך הגיעה להיות נשיאה), נועם סולברג איננו משפטן טוב, ויהיה נשיא ב-2028 (שלא לומר שהוא גם הטה משפט, ולא משנה שיש לו כיפה על הראש, כבר ראינו שכיפה על הראש אינה מדד ליושר ויושרה אישיים ומקצועיים).

בקיצור, מומלץ מאוד לקרוא את הספר. ספרים רבים עוד יכתבו על מעשיו החמורים אחרי שאהרון ברק ילך לבית עולמו. אהרון ברק לעולם לא יסכים לראיון איתו מול מישהו שיאתגר אותו ומכיר את מחדליו ואת מעשיו החמורים. שימו לב - לא זכור לי ראיון אחד של שופט עליון כשמולו ניצב מישהו מקהילת קורבנות מערכת המשפט או עורך דין שמכיר את התרגילים המשפטיים ומכיר את המעשים החמורים שקורים שם, ויכול להפנות לשופט שאלות ישירות ונוקבות מבלי שהשופט יתחמק. הראיון של אהרון ברק אצל רוני קובן עבר 7(!) עריכות (ככל שידוע ופורסם).

שופטי עליון הם לא פחות ולא יותר מבני אדם רגילים, חלקם נעדרי כל יושר ויושרה אישיים ומקצועיים, גם אם הם נחזים להיות דתיים ומאמינים, כמו נועם סולברג, יעל וילנר, צבי ויצמן (מחוזי מרכז), אביגיל כהן (מחוזי ת"א) ועוד רבים מאוד, רבים מידי. ואת מעלליהם של איתן אורנשטיין ושל אפי נווה בפרשת מינוי איתן אורנשטיין לנשיא המחוזי בת"א הציבור כבר שמע. הספר מתאר את האווירה של "הכל מותר" שהיא הבסיס לאובדן הרסן במערכת המשפט עד למעשיהם החמורים של כל המעורבים.

קראו את הספר ! הוא ספר חובה !

הספר נוח לקריאה בהיותו מחולק למאמרים שרובם עמוד וחצי, שפורסמו בזמנו בעיתונות.

הספר נכתב על ידי עורך דין, ולכן משתמש במילים מאוד מכובסות, בלשון המעטה. למשל, המונח "שגויים במפגיע" על דרך הילוכם של מערכת המשפט ובית המשפט העליון הוא צמד מילים מאוד אנמי, זהיר, מרומז ומשתמע, שהוא יותר מנומס מאשר מבקר, מה גם שסביר שרוב הציבור לא מבין את משמעותו לעומקה, ולכן לא משיג כלל את מטרתו - להביע את הביקורת האמיתית, הנדרשת והמפורשת.

בשער התשיעי של הספר יש מאמרי אורחים מצוינים:
פרופ' רות גביזון המנוחה, "לא על החוקה לבדה", 2000
פרופ' רות גביזון המנוחה, "יש חפ"ק בירושלים", 2004,
פרופ' רות גביזון המנוחה, "העמדת חטר-ישי לדין מסכנת את אמון הציבור בהליך השפיטה", 1999
פרופ' דניאל פרידמן, "כבר לא עליון", 2005
פרופ' דניאל פרידמן, "ומי יחקור את החוקרים", 2006
פרופ' יעקב נאמן, בית המשפט העליון - "עינו אל יראיו" האמנם?", 2001
עו"ד בן-דרור ימיני, "לא יום חג", 2006
עו"ד בן-דרור ימיני, "פסיקה עם דגל שחור", 2007
עו"ד אריה מרינסקי, "על שופטים, על עיתונאים ועל אורחות חיים", 1980
עו"ד נתי רון, "ברוך שפטרנו", 2004

מאמרו החשוב של עוה"ד מרינסקי "על שופטים, על עיתונאים ועל אורחות חיים" פורסם עוד בשנת 1980, ומתאר את הופעתה של השיטה הפלילית והחמורה של בית המשפט העליון (שיבוש הליכי משפט היא עבירה פלילית בחוק העונשין), שהפכה להיות המכשיר העיקרי להטיות משפט חמורות של שופטים בכל הערכאות - התעלמות מטענות שמעלים בעלי הדין. קרי, מדובר על כ-45 שנה של נטיעה והתפתחות שורשים עמוקים של שיטה פלילית חמורה בידי שופטים על ידי הטית משפט שיטתית, מכוונת ומתוכננת, הנמשכת עד היום, וביתר שאת. להזכירכם, אהרון ברק מונה לבית המשפט העליון ביום 22.9.1978, והנה תוך זמן קצר יחסית במונחים של אבולוציה משפטית, מופיע מאמרו מ-1980 של עורך הדין מרינסקי. האם יש קשר בין הדברים? על אנשי האקדמיה לחקור ולפרסם בעניין - ללא חשש וללא מורא.

עוד מפתיע הוא מאמרו של עו"ד נתי רון, "ברוך שפטרנו" מ-2004. התרגלנו לחשוב על השופטת דליה דורנר כעל שופטת עם מזג שיפוטי נוח הנוהגת בדרכי נועם, והנה מתגלה דמות אחרת לגמרי ומאוד לא מחמיאה בעת שכיהנה בבית המשפט המחוזי, כשופטת ששומר תיקו, זכויותיו ושלוותו הנפשית ירחק מפניה.

כאמור, אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר בהיותו אבן דרך של המשפט במדינת ישראל של אותם ימים, ובהיותו snapshot של מערכת המשפט והאווירה המשפטית במדינה, בתקופה בה אין דין ואין דיין, הנמשכת עד ימינו, וביתר שאת, כשהתנהלותו של אהרון ברק נטלה מבית המשפט את הוודאות המשפטית, שהיא נשמת אפו של בית המשפט, והפכה אותו לקזינו לאס וגאס. קראו את פסק הדין בפרשת רביד משה נ' דניס קליפורד ואת מאמרי הביקורת על פסק הדין הזה, למשל של פרופ' רונן פרי מאוניברסיטת חיפה, כדי להבין עד כמה שופטים מעלים טענות ונימוקי קש וגבבה בפסקי דין ושמים ללעג חוקים שחוקקו בחקיקה ראשית, וזאת כדי להטות משפט ולהגיע לתוצאה שרצו. ומי אישר את הדיון הנוסף תוך אפס הנמקה? ניחשת נכון. אהרון ברק. אחר כך, קראו בפסקי הדין בפרשת הילדה ליאת לסרי, ונסו למצוא דמיון בין שני המקרים - ואשאיר לקורא לנחש מי היה מעורב גם בפרשת הילדה ליאת לסרי. משמעות מאמרו של פרופ' רונן פרי היא כי אהרון ברק הפך את בית המשפט העליון ללשכת הסעד וביצע למעשה העברה לא חוקית של סכום כסף גדול מחברת הביטוח לכיסים פרטיים עם חותמת כשרות לכאורה של בית המשפט. מי שקורא את פסקי הדין מבין עד כמה חמורה הייתה דרכו של אהרון ברק שכן הספר מתאר את רוחה של מערכת המשפט בכלל, ואת רוחו של בית המשפט העליון בפרט.

חבל, היה יכול להיות פה טוב.

» ביקורות נוספות של כרמל
» ביקורות נוספות על של מי הבית הזה?