ביקורת ספרותית על על ארבע מאת מירנדה ג'וליי

---

הכתיבה של מירנדה ג'וליי היא כמו לנגוס במשהו חריף, ואז כל חלל הפה והחך מתמלאים בחריפות כזו מתפרצת שמקהה את הלשון, ומשתלטת, ואז אומרים לך: "הביס הראשון הוא כזה, חכה שהחריפות תתפוגג." ואז, כשזה קורה , כשהחריפות שוככת, יתפסו את מקומם הטעמים הנסתרים יותר, ויתפשטו בך, ואתה תגלה שאתה דווקא מחבב את הטעם, ותיקח עוד ביס.

ככה בדיוק ג'וליי כותבת. זו לא כתיבה מתנחמדת, לא כתיבה רכה שהעין מחליקה בנעימות על המילים. זו כתיבה חצופה וישירה, גם בוטה. והיא לא תתאים לכל אחד, אבל מי שכן יקרא - צפוי לפגוש בקול אחר. ייחודי ושונה.

אישה מתכננת נסיעה מחוף אל חוף. מלוס אנג'לס לניו יורק. היא מתכוננת לנסיעה הזו. בעלה מארגן לה מסלולי נסיעה, ממליץ לה על המקומות בהם תעצור ללינת לילה, ומדפיס לה את מפת המסלול. כשהיא שואלת בשביל מה לה מפה כשיש לה הכל דיגיטלי, הוא, בפרקטיות שלו עונה "ומה אם הטלפון ימות?"
היא מצידה מכינה לה בגדי נהיגה להגנה מהשמש, משענת אורטופדית, ועוד.

היא חוששת קצת מהנהיגה הממושכת. מנהיגת הסולו, שמונה שעות בכל יום על הכביש, כשהכל עליה.

חצי שעה מרגע שהתחילה לנסוע היא עוצרת בתחנת דלק. מפגש אקראי שהתרחש שם, ובהחלטה של רגע, שינו את כל תוכנית הנסיעה. ובמקום מסע פיזי מחוף אל חוף, קיבלנו מסע של אישה אל עצמה. מסע פנימי מעורר מחשבות ותהיות, מסע בו פוגשת אישה את עצמה ברבדים הכי עמוקים שלה, בנקודות מפגש הכי אינטימיות בינה לבין עצמה, ובכלל.

את הסטיה הזו מהתוכנית המקורית היא מסתירה מפני בעלה ובנה, וג'וליי נותנת לקורא הרגשה של שותפות לסוד, כמו להבריז מבית הספר, ולמלא את היום הזה כפי רצונך ולפי החלטתך. ובמקום גוון אפור משמים, אתה ממלא את היום בהמון נקודות צבע צבעוניות. בבחינת מים גנובים ימתקו, כי לפעמים לגנוב את הזמן של עצמנו, זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות למען עצמו.

"כל אדם משקר במידה שמתאימה לו. צריך להכיר את עצמך ולמלא את מכסת אי -האמת שהמבנה הנפשי שלך דורש." (עמ' 52)

היא בת ארבעים וחמש, והיא מנסה לאחוז בזנב של החיים, בחלק הזה שמכיל בתוכו ריגושים, דברים שגורמים לדופק מואץ, רגע לפני שהיא תפסיק לרוץ על המגרש ותהפוך להיות שחקנית ספסל, שם תהפוך להיות מהנשים השקופות.
זה סיפור של אישה המותחת את גבולותיה. את כל הגבולות. המשפחתיים, הנשיות שלה, המיניות, ונישואיה. אם חייה הם בפלסטלינה - היא לקחה אותה ולשה בה עוד ועוד, ועיצבה חיים אחרים לגמרי.

ג'וליי כותבת ניגודיות ושומרת על עמימות לכל אורכו של הספר: האישה נשארת נטולת שם בעוד בעלה ובנה דווקא זוכים לשמות. הקורא מבין שהאישה היא אומנית, אבל לא מצוין באיזה תחום וממש בדפים האחרונים זה מתגלה. השימוש בפנייה א-בינארית לגבי הבן שלה בן החמש לא היתה לי כל כך ברורה. היא לא מרחיבה לגבי זה, וחבל.
ומצד שני - היא מכניסה את הקורא אל תוך סיטואציות מאוד אינטימיות.

הרבה מהספר כתוב כזרם תודעה, וככזה הוא יכול להפוך לקריאה שטוחה, והוא נופל לשם לרגעים במחצית הספר, אך מהר מאוד ג'וליי מחזירה אותו לקצב מואץ, ולוקחת את הקורא איתה בצמוד עד לסוף המפתיע.

היתה לי חווית קריאה טובה שונה עם הסופרת הזו, שאין ספק שהיא באמת קול אחר ומקורי, ותמיד נעים לי לגלות קולות חדשים.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על על ארבע