ביקורת ספרותית על מועדון המתאבדים (2016) מאת רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון
ספר לא משהו

---

הקונספט על פניו נשמע מעניין: מועדון שהחברים בו מעוניינים להתאבד, ובכל ערב עולה בגורל ביניהם אדם שימות באותו הלילה ואדם אחר שיהרוג אותו, בעוד השאר ממשיכים בחברותם במועדון עד שהגורל יעלה עליהם.
למועדון הזה מסתננים נסיך בוהמי משועמם והרפתקן וחברו הקצין, והם מחליטים לשים סוף לבילוי החביב הזה.

היצירה הקצרה הזו מחולקת לשלושה סיפורים קצרים עוד יותר. הראשון מציג את הקונספט של "מועדון המתאבדים" וההתגלות ההדרגתית שלו בפניהם של הנסיך ועוזרו. זה חד משמעית הסיפור הטוב ביותר באוסף. הוא מותח, הוא מוזר מאוד, והוא ארסי בהומור השחור שלו. אפשר להרגיש בקלות שמחברו של "ד"ר ג'קיל ומר הייד" כתב את הסיפור הזה.

הדברים לוקחים תפנית לרעה בשני הסיפורים העוקבים.
בשני הסיפורים הללו הנסיך והקצין שלו משחקים תפקיד משני יחסית, ואנחנו בעיקר חווים אותם דרך שני אנשים אחרים שאיכשהו מוצאים את עצמם מעורבים באפיזודות קטנות במסע המלחמה של הנסיך במועדון המתאבדים.
זה מרגיש כאילו הייתה כאן נובלה בת 200 - 250 עמודים, קיבלנו את הפרק הראשון של הנובלה די במלואו, ואז קיבלנו סוג של תקציר של 20 עמודים באמצע הנובלה ו20 עמודים לקראת סופה, כשהם מסופרים מפי דמות משנית ביותר.
זה מאוד מוזר ודי רע מבחינתי.

מה גם שהרבה דברים נותרים לא ברורים.
הנסיך יכול היה להכחיד את מועדון המתאבדים כבר בסיפור הראשון, אבל משום מה הוא בוחר לשלוח את נשיא המועדון לסיבוב באירופה עם אחיו של הקצין שלו. למה לא לסיים את העניין כבר שם? סעדי במרומים, אין לי שמץ.
נשיא המועדון מבצע כל מיני קנוניות כדי להציל את עורו ולהילחם בנסיך, אבל אנחנו לא מקבלים כמעט מידע עליהן, אלא רק "מהצד" ובאופן מינורי.

בסיפור הראשון היה אלמנט סאטירי מאוד בכך שהנסיך נלחם במועדון מתאבדים ובו בזמן הוא מסכן את חייו של הקצין שלו ושל עצמו על הא ודא באופן קבוע, וכופה על הקצין שלו לסכן את חייו באמצעות שימוש במעמד העליון שלו עליו. היה כאן איזה מתח מעניין של "האם ההיררכיה הזו היא לא 'מועדון מתאבדים' בפני עצמה? מה בעצם מבדיל מהותית בין הנסיך לנשיא המועדון?" אבל הדבר הזה לא מפותח יותר בשני הסיפורים העוקבים.

4 \ 10 קונספט מעניין, ביצוע די רע. לדעתי איזה עיבוד למיני סדרה, עם הרבה חירות אמנותית של המעבד, יעשה לקונספט הזה צדק.

קטעים שאהבתי:

" 'שמעו', אמר הצעיר, 'תקופת עזרֵי הנוֹחוּת עכשיו, ועליי לספר לכם על השכלול האחרון בתחום הזה. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים. אפילו בבתי מלון יש לנו מעליות כדי לחסוך מאתנו את הצורך לטפס מאות מדרגות.
ועוד זאת, אנחנו יודעים שהחיים הם רק במה לשחק עליה את השוטה כל עוד התפקיד משעשע אותנו. היה אפוא עוד עזר אחד חסר לנוחות המודרנית: דרך קלה והגונה לעזוב את הבמה, המדרגות האחוריות אל החירות, או כמו שאמרתי זה עתה: דלתו הפרטית של מלאך המוות. את זה, שני רעיי שנקעה נפשם, נותן מועדון המתאבדים. אל תניחו שאתם ואני היחידים, או אפילו היוצאים מן הכלל, ברצון ההגיוני מאין כמוהו שאנו חשים. מספר רב של אחינו בני האדם, שבחלו בהצגה שהם אמורים להשתתף בה יום־יום ובמשך כל חייהם, נמנעים מן המנוסה ממנה רק מתוך שיקול אחד או שניים. מקצתם, יש להם משפחות שיזדעזעו או אפילו יואשמו אם ייוודע הדבר; אחרים, יש להם לב חלש והם נרתעים מנסיבות המוות. וזה, במידה ידועה, מצבי שלי.
אינני יכול לקרב אקדח אל ראשי וללחוץ על ההדק, כי משהו חזק ממני עוצר בעדי, ואף על פי שאני שונא את החיים, אין לי בגופי די כוח לאחוז במוות ולהיפטר מהם. לאלה כמוני, ולכל המשתוקקים לצאת מהסבך בלי השערורייה שלאחר המוות, נחנך מועדון המתאבדים.' "

"לפני שעה קלה שמתי לב שיש לך כאן, בפינה, אחד הכלים המפלצתיים האלה שבני ארצך גוררים אתם לכל מקום על פני כדור הארץ — בקיצור, מזוודת נסיעות ענקית. עד הרגע לא הצלחתי להבין איזו תועלת יש במין מבנה כזה, אבל אז נצנץ רעיון במוחי. אם נוצר לשם הנוחיות בסחר העבדים או כדי לסלק את תוצאות ההפעלה המהירה מדי של סכין ארוכת להב — אני מתקשה להחליט. אבל דבר אחד ברור לי: חפץ כזה נועד להכיל גוף של אדם״.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על מועדון המתאבדים (2016)