ביקורת ספרותית על ניסיון קטלני - ג'ק ריצ'ר #02 מאת לי צ'יילד
ספר בסדר

---

"ראש הכוחות יישר קמט ורטן.
- אתה רוצה לקנות טילים? הוא אמר
טוובסטר היה מופתע.
- אתה מוכר טילים? הוא אמר, איזה טילים?
ראש הכוחות הניד בראשו לשלילה וחייך.
- סתם צוחק, הוא אמר, מגבלות נשק. הרוסים נפטרו מבסיס ההפצצה שלהם בסיביר, אז עכשיו אנחנו צריכים להיפטר מהטילים שהוצבו מולו ציות להסכמים, לא? צריך להיות הוגנים. את הגדולים אנחנו מוכרים לישראל. אבל עדיין יש לנו כמה מאות קטנים, אתה יודע, סטינגרים, טילי שיגור-מהכתף, קרקע אוויר, כל העודפים. לפעמים אני חושב שצריך למכור אותם לסוחרי הסמים. אלוהים יודע שיש להם כל דבר אחר שהם רוצים. ברובם כלי נשק טובים מאלה שלנו."

יש לי כמה יעדים בכתיבת הסקירות שלי בשנה האחרונה. אחד מהיעדים הוא להשלים מיכסה של אלף סקירות באתר, ואני באמת כמעט שם. השנייה היא להדיח את לי צ'יילד מ"רשימת הסופרים של נצחיה" ולהכניס כמה סופרים אחרים מעליו ברשימה. עושה רושם שביעד הזה אני נכשלת למדי, כי מה לעשות, כל פעם מגיע עוד ספר בסדרה הבלתי נגמרת הזו, שהיא כולה כנראה ספר אחד בהמשכים והוא קורותיו של ג'ק ריצ'ר.

הפעם ספר מספר 2 בסדרה, שמשום מה מעולם לא קראתי, אולי בגלל הכריכות המכוערות של הספרים הראשונים, משהו שמשדר ספרות זולה של הניינטיז. בספר הזה ג'ק ריצ'ר הוא חייל משוחרר בן שלושים ושבע, רק הזרעים הראשונים של דמות הנווד הנוסע בטרמפים על פני כל אמריקה. בתחילת הספר הוא בשיקגו, רגע אחד עוזר באבירות לאישה צעירה עם רגל פגועה, קב, ותשעה קולבים של חליפות בגדים על היד לצאת ממכבסה של ניקוי יבש, וברגע הבא הוא מוצא את עצמו יחד עם אותה אישה נחטפים באיומי נשק, נוסעים במשך חמישה ימים במשאית עם 113 חורי ירי בגג עד שהם מגיעים למקום עלום במונטנה.

אלה סוף שנות התשעים של המאה הקודמת, העולם חושב שהוא הולך למקום טוב יותר. הגוש הסובייטי מתמוסס לו לאיטו, המלחמה הקרה מסתיימת, אין צורך בכל אותם טילים בליסטיים ארוכי טווח שמוצבים להגנה. התקשורת מתנהלת דרך פקסים וטלפונים קוויים. יש מחשבים ואפילו תוכנות גרפיות שמסייעות בפענוח מידע ממצלמות אבטחה נייחות בשחור לבן. אף אחד עוד לא התחיל לחשוב על באג אלפיים, בטח לא על תקיפת טרור בניו יורק וקריסה של מגדלי התאומים. אין לוויני ריגול אבל יש מטוסים ששולחים את המידע למי שצריך. הכל מאוד יפה, חוץ מפה ושם כה קונספירטורים שאף פעם לא יהיו מרוצים. אה, ואף אחד לא יודע כמה הם בדיוק, משהו בין 12 מיליון ל-66 מיליון, אבל כמה מהם מעוניינים בהולי ג'ונסון שהיא גם סוכנת פדרלית, גם בת של גנרל וגם בת הסנדקות של נשיא ארצות הברית, וכל זה קורה ערב הארבעה ביולי, הלא הוא יום העצמאות של ארצות הברית, ולא בכדי.

הדמות של ריצ'ר רק נבנית, אולי אפילו לא מתוכננת להיות דמות חוזר בסדרה בת עשרות ספרים, ולכן צ'יילד מוציא את כל התותחים הכבדים. הגודל הפיזי שלו שכולם יודעים לשרוק - מאה ומשהו קילוגרמים על פני מטר תשעים ומשהו סנטימטרים - מוזכר די מאוחר יחסית לספרים אחרים, וכך גם הכוח הפיזי שלו ומיומנויות הלחימה עפ ובלי נשק. צריך להוציא את המפקד שלו גרבר מהמחסן כדי שיעיד לטובת כישורי הלחימה שלו, ואנחנו רואים גם את יכולת הקליעה. כמו גם יכולות אחרות: מדידת הזמן בראש, היכולת להירדם ולהתעורר על פי דרישה ובלי לעשות שום דבר בשביל זה. והצורך בקפה, אם כי הוא לא ממש בולט כאן אלא רק מוזכר מדי פעם.

העלילה עצמה די מופרכת ולא מאוד משכנעת, מנסה להכניס יותר מדי טריקים בבת אחת כולל ריגול וריגול נגדי ובוגד מבפנים. עם זאת התיאורים הם צ'יילד במיטבו וכוללים המון פרקטיקה, הנדסה, תפיסה מרחבית, כוחות פיזיקליים, הנדסת אנוש ופסיכולוגיה. אם יש משהו שגורם לי לקרוא את צ'יילד זה הפירוט הזה, עד רמת הזווית והמילימטר. כמובן שלא כולם אוהבים ובגדול הספר הזה קצת בוסרי, קצת ארוך מדי וכמו שאמרתי מוציא את כל כלי הנשק על השולחן כדי שחלילה לא נפספס את הגיבור גבר-גבר ריצ'ר. ואת האישה, כמובן, שהיא סופר לוחמת ועדיין צריך להציל אותה באבירות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ניסיון קטלני - ג'ק ריצ'ר #02