ביקורת ספרותית על גלגל המנוף של ההיסטוריה - התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי מאת אורי מילשטיין

---

ספר מחפיר מבחינה עיונית. כל כולו מבוסס על הנחת המבוקש, וכגודל יומרתו עליבות טיעוניו. הספר טוען כי ז'בוטינסקי הקדים את זמנו, "חזה את השואה", הבין את מה שאף אחד בתנועה הציונית חוץ ממנו (וממרקו ברוך, אישיות הזויה שעיקר הישגיה זה סכסוך מתמיד עם כל ציבור במסגרתו בא במגע - מבולגריה ועד מרוקו, מאלג'יריה ועד איטליה, מהתנועה הציונית ועד לארגונים קיקיוניים למיניהם), לאמור: העולם רע, כולם רוצים להרוג את כולם, מי שלא יכין צבא לא יגיע לשום מקום. המחבר מקפיד לחזור ולומר שוב ושוב במהלך הסקירה 'ההיסטורית' לכאורה שהוא מציע (היא 'היסטורית' רק במובן זה שהיא עוסקת בעבר, אבל בינה לבין כתיבה היסטורית ראויה לשמה אין כלום ושום דבר), כי את תובנותיו המוקדמות של "הנביא" ו"הגאון" ז'בוטינסקי, לא הצליח "הממסד" היהודי והישראלי להבין "עד עצם כתיבת שורות אלו" (2016 - שנת הופעתו של הספר). עוד חידוש שמציע הספר הוא בדבר 'הציונות האסטרטגית' שלכאורה יסד ז'בוטינסקי, ושבמסגרת ההתעלמות הכללית של "הממסד" (כלומר תנועת העבודה כלומר מפא"י), היא איננה חלק מתודעת העבר, ושלכן חשיבותו של הספר כפולה: א. בכך שהוא תובע להחזיר את התודעה הצבאית, 'ההישרדותית' לשיח הציבורי. ב. בשאיפתו להעמיד את 'הציונות האסטרטגית' לא רק כשווה לצד 'המדינית', 'המעשית', 'הסינטתית', אלא כנעלה עליהן. נאמן למסורת העיונית הספר נשען על הנחות יסוד פילוסופיות בכלל, ועל שורשי הבנתן במקרה היהודי בפרט. הנחת היסוד היא שהעולם בנוי מאיומים וניטרולם, וכי מנהיג ראוי לשמו, 'אסטרטג' ולא עסקן, אמור לפתח את הכלים למיצוי מקסימלי של יכולת ניטרול האיומים. במקרה היהודי האסטרטג הראשון הלא הוא אברהם אבינו, שבשורה של צעדים מבריקים מבחינה אסטרטגית, יצר את התנאים ל'שרידותו' של העם היהודי, הגם שבימי אברהם לא היה עם כזה. הספר כמובן מתעלם מכל מרכיבי פרשת חייו של אברהם שאינם עולים בקנה אחד עם התיזה, וכידוע לכל תלמיד בבית הספר היסודי, חייו של אברהם עומדים בצילם של 'הנסיונות', שכל מהותם איננה 'שרידותית-בטחונית', אלא מוסרית, כחלק מהתביעה של התורה (ושל מחבריה או של זה שהמסורת מייחסת לו את החיבור - אלוהים) מהעם המתגבש, לנהוג באופן מוסרי, עניין שלדעת המחבר סותר לחלוטין את עקרון 'השרידות' המקודש. בהמשך התיזה מונגדת דרכו "העברית" של אברהם לזו של רבי יוחנן בן זכאי, ממציא "היהדות". בעוד אברהם, האסטרטג הגדול שהוביל 318 חיילים להנהיג את נצחון ארבעת המלכים על חמשת המלכים, ועל הדרך כרת ברית 'אסטרטגית' עם המעצמה הגדולה מצרים, הנה ריב"ז מוכן היה להסתפק ביבנה ובכל חכמיה, לוותר על ירושלים, לוותר על ארץ ישראל, ולהסתפק ביהדות נטולת יכולת הגנה עצמית. המחבר כמובן מתעלם מהאפשרות שאת מעשיו של ריב"ז ניתן לפרש בדיוק על פי העקרונות הפילוסופיים המשרתים אותו: והרי מה עושה ריב"ז אם לא להביט כאסטרטג גדול על נסיבות ההיסטוריה של זמנו, ובהתאם להסיק את מסקנת השרידות שתביא להמשך קיומם של היהודים? המחבר לא עוסק בזוטות כגון אלו, כי לא ההיסטוריה כפי שהיא מעניינת אותו, אלא רק מה שאפשר לדלות ממנה על מנת לבסס את טיעונו המרכזי המשמש גם ככותרת לספר: ז'בוטינסקי כגלגל המנוף של ההיסטוריה. בעניין זה ראוי להעיר שהדימוי מחייב את המושג 'גלגל תנופה', שהרי הוא זה שמשמר את התנע במנועים, בשל מיקומו ומשקלו. כך או אחרת, ההנגדה בין 'אברהם האסטרטג העברי' לבין 'רבן יוחנן בן זכאי הנמושה היהודית', נחוצה כמעין 'הרמה להנחתה' (או אולי "מנוף"...) כדי להנגיד את ז'בוטינסקי מול יריביו בתנועה הציונית, והם כאמור כוללים את כולם כולל כולם, אותם "עסקנים" אנשי "ממסד" ובעיקר מנהיגי תנועת העבודה שעסקו לא עלינו בעניינים שוליים כמו בניין יישובים וקליטת עליה וארגון מוסדות וכן הלאה, וכל זה מתוך מגמה "מעמדית", בניגוד לתפיסתו "הלאומית" של יריבם, אותו דאגו להכפיש, להקניט, לדכא ולהשתיק. גם כאן כמו בעניין אברהם וריב"ז, להיסטוריה כפי שהיא אין שום תפקיד, בודאי אם היא מסכנת את התיזה. ההיסטוריה בכל אופן מלמדת שאנשי תנועת העבודה, החתומים בין השאר על הקמת ארגונים בטחוניים-שרידותיים מובהקים כמו בר-גיורא, השומר וההגנה (ובהמשך פלמ"ח ובהמשך צה"ל), היו לאומיים לא פחות מז'בוטינסקי, ויהיו שיגידו הרבה יותר ממנו - בהנתן העובדה שהם בנו אומה ולא רק כתבו מאמרים ונאמו נאומים - הגם ששמו דגש לא עלינו ר"ל על צרכי 'המעמד' (שלדעתם הקיף ממילא 80% ויותר מכלל הציבור היהודי ברחבי העולם כולו, בוודאי במזרח אירופה, ושלכן הצגת המושג 'מעמד' כאילו מדובר בסקטור או בכת כמו להבדיל נטורי קרתא, גם היא חלק מהמניפולציה שמנסה לעשות הספר - ולא רק הוא - תוך שימוש במושגים יוצרי תודעה). לזכותו של המחבר יש לומר שאפילו הוא מזכיר מדי פעם, אולי בלי משים, אולי כי חיידק ההגינות יושב אצל כל אדם הגם שבעוצמות משתנות, שגם לז'בוטינסקי היתה נטייה חברתית לא עלינו, ואפילו מוסרית, כמו למשל התנגדותו לתורות גזע, ואמונתו באחוות עמים, וחשוב לא פחות מבחינה עניינית: מאמציו להשיג ליהודים ברוסיה שוויון זכויות אזרחי, הגם שהוא כאמור "חזה את השואה". בנקודה זו יש לומר כי לא ז'בוטינסקי וגם לא הרצל ואף אחד אחר לא, כולל לא היטלר ב-1934 ואפילו ב-1939 לא "חזו את השואה". על העובדה שיהודים עמדו תחת איום מתמיד באירופה ובמקומות אחרים לא היה ויכוח, כי כל מי שידע מעט היסטוריה הכיר את הנושא, בין אם מדובר בהיסטוריה קרובה או רחוקה (המחבר מזכיר את פרעות תתנ"ו הגם שהוא כותב כי הן התרחשו ב-1066 והרי מדובר ב-1096, אבל מותר לבצע טעויות הקלדה, לא רק זה אנושי, כפי שמוכיח ספר בראשית בנוגע לאברהם, וזה הרי שורש המוסר היהודי: אף אחד - כולל ז'בוטינסקי - איננו מושלם ולא קרוב למושלם). ואמנם, מתוך מודעות נרחבת לאיום הבטחוני המרחף מעל ליהודים באירופה המזרחית, בעיקר תחת רוסיה אבל לא רק, קמו שורה ארוכה של מנהיגים מכל הסוגים, ודחפו להקמת 'ההגנה העצמית' כבר בסוף המאה ה-19, בלי קשר לנבואות ז'בוטינסקי, אלא על יסוד שימוש בשכל הישר. ז'בוטינסקי עצמו לקח חלק בהגנה העצמית באודסה, אבל לשם כך כאמור לא היה צורך לא ב"נבואה" ולא ב"סוד" של מרקו ברוך (המחבר חוזר על עניין ה"סוד" שגילה מרקו ברוך לז'בוטינסקי בשיחת רעים בלילה קסום בעיר ברן ב-1903, אבל לשווא יחפש הקורא מידע על אותו "סוד", הגם שניתן לנחשו: אברהם, העבריות, אסטרטגיה, צבאיות וכן הלאה). עובדה היא שבהגנה העצמית לקחו חלק בונדיסטים, פועלי ציון, ליברלים יהודים ו'אפילו' חרדים, ו'אפילו' גדול עוד יותר: לפחות חלק מהסוציאליסטים היהודים בניו יורק (מהגרים מרוסיה), שמימשו את תורת ריב"ז בסיר הבשר בסוף מערב. האם לז'בוטינסקי אם כך אין שום חשיבות? בוודאי שיש לו חשיבות, אבל כחלק מסיפור היסטורי מורכב, ולא כגיבורו של גילוי דרמטי שיש לחשוף בפני הציבור הישראלי שהאמת ההיסטורית כביכול הוסתרה ממנו על ידי "הממסד" (כלומר מפא"י), שניסה - כך המחבר טוען באינספור מקרים וכתבים והרצאות - להסתיר את מחדלו המרכזי הממשיך מ-1897 ועד 2016 ועד היום כמובן: אי-הקמת צבא יהודי-עברי ראוי לשמו, שיפעל באופן יעיל לנטרל את האיומים על שרידותו. האם יש ויכוח על כך שצה"ל לא פעם נכשל? אין. האם יתכן ויכוח שצה"ל יכול לתפקד טוב יותר? בוודאי. האם קיימים במערכת הבטחונית בישראל בהווה ובעבר אנשים שלא ראויים לתפקידם? בוודאי. אבל מכאן ועד לרתימת ההיסטוריה באופן סלקטיבי כך שתשמש כגלגל מנוף לעיוות ההיסטוריה, הדרך ארוכה ובעיקר מיותרת וללא ספק מזיקה. כי הדיון בנושא חייב ללא ספק לתפוס מקום מרכזי בשיח הישראלי, שגם 550 ימים אחרי חרפת וביזיון ה-7 באוקטובר, עדיין מרובים בו הקולות הממשיכים את הבלי הפייסנות היהודית, שללא ספק היתה הכרחית בימיו של ריב"ז (ומבחינה זו הוא חייב להחשב כאחד מגדולי האסטרטגים של העם היהודי לדורותיו, בוודאי יותר מז'בוטינסקי שכל מפעלו לאורך השנים, להוציא את פרשת הגדודים העבריים שגם היא היתה בקונצנזוס אצל "הממסד" וייצמן, טרומפלדור וכמובן בן גוריון בן צבי ו'אפילו' הרכיכה המוסרנית ברל כצנלסון, כולם חיילים גאים בגדודים), היה מלל ומלל ומלל, נאומים דקלרציות דקלמציות פטיציות וכל כיו"ב, וכשהוא סוף סוף ניגש לעולם המעשה, והיה זה אחרי תבוסתו הקולוסאלית בבחירות ב-1933, הוא ניגש ב-1935 להחליף את העם, באמצעות הקמת 'הצה"ר', מעשה שמעמיד במבוכה רבה את מי שזוכר את הקטעים בספר בהם מוסברת החשיבות שמייחס ז'בוטינסקי לאחדות ולמשמעת לאומית כתנאי לשרידות, עניין עליו עומד בין השאר בספרו 'שמשון'. באחת - ספר לא ראוי כלל לקריאה.

» ביקורות נוספות של אהוביה ספרני
» ביקורות נוספות על גלגל המנוף של ההיסטוריה - התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי