אדם אל עצמו

מפה ישנה * מעוררת סקרנות, היא תמונת כריכת הספר, אולי מפה מנדטורית שנדמה לי כי היא של ארץ ישראל, אך אני לא בטוח בכך, משום שהיא מטושטשת, ואת קווי המתאר שלה שוברת דמות של מלאך בארוקי מעוות הנקשר לאהבה שמימית, הצומח מתוך המפה הישנה באופן שגופו ואבריו הפנימיים הם אותה המפה. הקשר בין מפה גיאוגרפית למלאך אלוהי, מעורר בי סקרנות.

בכריכה האחורית של הספר, יש משפט אחד בלבד, בו הסבר מתומצת על מהות הרומן: "הרומן החדש של חגית גרוסמן, הוא סיפור חניכתה המפותל והסוער של האמנית תניה דראפט."

המונח דראפט (Draft) ידוע כתהליך בחירת שחקנים לליגת הכדורסל האמריקאית, אבל לבטח גרוסמן התכוונה למשמעות אחרת, לרוח פרצים, כשם הספר רוחות פרצים, מטפורה נהדרת, ליציאה משווי משקל, המתבקשת להתפענח, בעיקר לגרוסמן הסופרת שהיא גם משוררת מילים.

אני מוקסם מהווריאציות על סינדרלה, כך האגדה של גרוסמן, היא לכאורה תמימה וגם אפלה. תניה היא סינדרלה בלבוש מודרני, שמזלה לא שפר והיא נדונה לסבל, לעצב ולחיפוש גאולה.

מהי הסינדרלה של גרוסמן, שאני מבקש להיות עבורה הנסיך הגואל, או החונך לתהיות חייה? האם היא נועדה להיות משרתת, בשעה שמוריה הועידו לתניה גיבורת העלילה את עתידה, כששלחו אותה לכיתת הכתבניות, המיועדת לאלה שלא מצפים מהן להרבה, לצייתניות בעולם של הסללה חינוכית ומנהלים שוביניסטיים. אבל לתניה החייה ללא אימה, מתרחש נס, מכונת הכתיבה גרמה לה להפיק שיר מופלא, ולהבין שיעודה הוא לחצוב את האמת מתוך המלים, או מציוריה הנאיביים המתארים גיהינום, לצד נשים עירומות המעופפות כמלאכים, הנמוגים בשקיפות הצבעים.

הספר הזה הוא לא רק אגדה, אלא גם מניפסט לאישה עצמאית המבקשת לבטא את יעודה בעולם כאמנית, בו להרגשתי משולבים פרקי ביוגרפיה מחייה של גרוסמן כאמנית הנאבקת על מקומה בחברה. הבחירה באגדה מאפשרת לגרוסמן לנסח את התובנות שלה בצורה רוחנית ושמימית, באופן שיוצר טשטוש בין אמת לבדיה. אני בצורה לא מובנת, מניח לגרוסמן בכוח הקסם שלה להוליך אותי למחזות הפיקציה, האם שם תתברר האמת, או שתסופר אגדה עצובה בלבד?

לאגדה של גרוסמן, קסם אפל כמו אגדה גותית ישנה המכילה אלימות ובדידות מעציבה. תניה שאימה נטשה את הבית, נותרה רעבה לאהבת אם. לעתים והיא בקשה את מותה, לפעמים היא בקשה למצוא את אהבת האם החסרה בזרועות גברים, הנמשכים אליה כנסיכה אפלה, הלובשת חצאיות שקופות וחולצות גזורות ללא חזייה, ששערה האדום ועיניה רושפות האש מעוררות פנטזיות אפלות. האם בעולם הזה קיימים אבירים, או שזאת רק פנטזיה גברית להציל נשים כנועות ואבודות?

מהי קרן האור בעולמה האפל ונטול התקווה של תניה, האם היה זה מפגשה עם שיריה של יונה וולך, בהם הכאב הופך לצורה נשגבת, המלמדת ללכת לאיבוד, לאהוב באופן מוחלט, ולבקש תשוקה חוצת גבולות? גרוסמן מתכתבת עם יוצרים נוספים כעמיחי, באופן שמוסיף לאגדה עוגני תרבות מאתגרים ומעוררי מחשבה.

תניה המשתוקקת לאהבה נמשכת לאביר מדומה, צעיר המקרין ביטחון ורוחניות, כהעמדת פנים צינית, בעל ממון הרוכב על סוס מודרני, מכניות אדומה עם גג נפתח (אישה יפה). הוא ייקח אותה לביתו, לאחר בילוי סוחף במועדון, יציע לה רגעי אינטימיות מדומה. לגביו יהיה זה כיבוש נוסף, קר ומנוכר, חוויית מין משפילה, כוחנית ונרקיסיסטית. לאן המפגשים וההתנסויות האלה יובילו את תניה?

גרוסמן לוקחת אותי לאזור דמדומים בין חלום ומציאות, כפי שהספר הזה מבקש להיות. שם היא מפגישה אותי עם תניה דמותה הבדויה, נערה ואישה צעירה הנאבקת להגשים חלום, באופן שמעורר בי שאלה גדולה, האם הבחירה בחיי אמן היא בחירה בחלום, במקום בו הדמיון והמציאות נמצאים בדו קיום רופף? האם בדרך לגילוי האמת, תניה המבקשת להיות אמנית, תעבור מסע של התנסות, שיש בו כאב השפלה וייסורי גוף ואמצעותו היא תלמד להכיר את השקר והזיוף שלעומתם האמת והתמימות תובהר? האם לאומנות יש עדיין שליחות חברתית, בעידן שבו הרשתות החברתיות מציפות את הקיום האנושי שלנו באין סוף מילים ומסרים, חלקם מזויפים? האם אמן החווה בדידות, המחובר אל עצמו ולאמת הפנימית שלו, יכול להשפיע על עולם המחובר באין סוף רשתות חברתיות, שהם עצמם בועה נטולת אמת, האם תמימות האגדה היא התשובה לבדיה ההופכת למציאות?

****************************************************************************************************************************************************************

* תמונת כריכת הספר היא של האמנית הרב תחומית, שרון גלזברג מתערוכת היחיד מרידיאן, בגלריה רו-ארט. גלזברג חוקרת סביבה ואת האופן בו אנו מתעדים וזוכרים אותה. המפה משמשת אמצעי תיעוד, מהווה חלק מנרטיביים קולקטיביים המשולבים בזיכרון פרטי. גלזברג מאמינה בכוחה של האמנות למחות על דיכוי וחוסר צדק, ובכך להיות גורם משפיע. לא בכדי חגית גרוסמן בחרה בגלזברג לייצג את סיפרה באמירה אמנותית הדומה למה שמנסחת גרוסמן במילים. בכך גלזברג מתחברת בצורה מרתקת לאמירה של גרוסמן, על מחאה חברתית ויעודו של האמן בהוויה התרבותית חברתית העכשווית.