ביקורת ספרותית על ישימון - סיפורים ומחזה מאת לוי אריה אריאלי
ספר מעולה

---

לוי אריה אריאלי, סופר שנשכח.
טוב, ככה לפחות כולם אומרים, או אם היו מדייקים אותי ל"סופר שיצירתו נשתכחה" אבל מה זה משנה, נשכח זה נשכח.
אז לוי אריה אריאלי היה סופר עברי שנולד באוקראינה, עלה לארץ ישראל בתוך כדי בריחה מהרוסים וכמעט התאקלם. הוא היה בארץ חקלאי, שומר, מורה, התעתמן, גויס לצבא התורכי והיה חלק מתזמורת צבאית, ואחרי כל זה (14 שנים אני חושב) עבר לארצות הברית במה שנקרא "ירידה", שם גם נפטר.

את אריאלי הכרתי דרך מתן חרמוני בספרו על הסופרים העבריים שירדו לארה"ב, שגם הוא שם בהקדמה כתב שהוא מקווה להעלות את אריאלי חזרה על נס, בעקבות העובדה שמדובר בסופר שנשתכח, ואחרי שראיתי את שני הסיפורים שלו שם, הכוונה שלו הושלמה והייתי חייב גם להמשיך לעוד תוכן ממנו.

הספר הנוכחי מאגד כמה מיצירותיו החשובות של אריאלי:
'לאור הונוס' (שדווקא אריאלי לא כלכך אהב אותה, אבל סביב היצירה הזאת היו הרבה דיבורים)
'ישימון' (שמהווה הסיפור הכי ארוך שלו ואולי גם הכי מורכב), עוד סיפור קצר ולא חשוב
ואז את 'אללה כרים' (המחזה הראשון והמוכר שלו שאני מוכרח לומר שלא קראתי מהסיבה הפשוטה שאני לא מצליח להתחבר לאיך שאמורים לקרוא מחזה ובכלל, איך אמורים לקרוא מחזה ולהתייחס לזה כמו מה, כמו אל רומן רגיל?).

בסיפוריו יש הרבה מאפיינים קשורים, והרבה גם תוכן אוטוביוגרפי ואם לומר את האמת גם מצאתי ספר מחקרי כזה שכתבה אחת בשם גילה רמרז על הסופר וגם ניתחה כל סיפור שלו, אבל לא הצלחתי להתחבר לצורה המחקרית כאמור (אי שם) שמצד האמת אני מבין את הצורך והמקום, אבל מתנער ממנו מטעמי חוסר חיבור. אז בין כל מה שהיא ניסתה לחקור למרקר ולהציג, אני יצאתי עם רשמים פשוטים מהסיפורים שלו.

מהסיפורים הראשונים שלו בספר של מתן חרמוני בעיקר התחברתי לתיאור המדויק של היהודי בנכר או יותר נכון בארצות הברית, ובסגנון המנוכר שלו לדת, כשהוא מספר סיפור עם הרבה קונפליקטים דתיים ויהודיים, בלי ליפול לתבנית קלישאתית או מציקה.
בסיפור הראשון באגודה הזאת, יש את 'לאור ונוס' שאותו הכי אהבתי מהספר. אני יכול להבין למה אריאלי עצמו ראה צורך לקצץ או לשנות, ולמה ברנר (התומך הגדול שלו) קרא לו "רומן בלתי מוצלח". ניכר קצת בסגנון המפוזר ואולי הלא ממוקד שלו, אבל לי זה בכלל לא הפריע. אהבתי מאוד את הדמויות, דרך הסיפור, והנושאים העיקריים שלו (שאגב העורכים במקור קיצצו בכמה קטעים מהסיפור שלפי דעתם היו מעוררי מחלקות בעקבות היחס שלו ליהדות). דמות החייל היהודי באחד המקומות הנידחים על גבול סיביר, עם סיפור שלם על הקורות איתו ומה שגרם לו לעלות לארץ מיד לאחרמכן, יהיה עוול לכתוב את הכל באיזה תקצירון שטחי. אני חושב שיש בפיסת הסיפור הזאת הרבה מאוד, ובפני עצמה היא מצוינת.
כמו כן הסיפור היותר ארוך שלו, זה המתקרא 'ישימון', לא נופל משאר הסיפורים שלו. סיפורו של חייל יהודי שהתעתמן והצטרף כחייל תורכי לתזמורת צבאית במדבר באמצע שום מקום (קצת כמו אריאלי עצמו) והתיאור הנפלא של אריאלי של כל המדבר, היובש, הערבים והיהודים, נקרא מתחילתו ועד סופו במכה אחת. הוא יודע לספר סיפור, והכתיבה שלו נפלאה, יש לציין שהוא כתב בעברית את הרומנים, אפילו את אלה של זמן ארה"ב.
עיקר הטון שלו בסיפוריו הוא פסימי. יש בו מין מלנכוליה כזאת, שנותנת מעטה שחור וכבד, אבל מהסוג הטוב.

אז אולי הצלחתי לזכור אותו לקצת זמן משכחת התמיד שלו, אבל גם אני, הקורא הצרכן האגואיסט, איאלץ לשכוח אותו שוב, בתקווה שלא לעד.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על ישימון - סיפורים ומחזה