ביקורת ספרותית על אחרונים על הרכס - ספריה לעם #151 מאת יצחק טישלר
ספר בסדר

---

מתוך ספרי הציונות שקראתי בשנה ורבע האחרונות מאז פרוץ המלחמה, היו שלושה שעסקו בקרבות ובלחימה במלחמת העצמאות. את הספר "חרב ישועות" על הלחימה בעיר צפת פרסם יהושע בר יוסף בשנת 1966, את הספר "אלונים בסלע" על החודשים האחרונים בגוש עציון ועל נפילתו ערב הקמת המדינה פירסם יעקב אבן חן (אדלשטיין) בשנת 1970. וגם הספר הזה, הדן בקרבות על אדמות מלכיה יצא לאור בשנת 1970. האם יש ספרים על מלחמת השחרור ומראותיה שפוסמו מוקדם יותר? אינני יודעת. גם הספר "עיר היונה" ובו כתב נתן אלתרמן את שיריו על קום המדינה, ובו כלול השיר המופתי "ליל חניה" על ההכנה למלחמה, יצא לאור רק בשנת 1958, עשר שנים לאחר קום המדינה. מה גרם להם לחכות שנים רבות כל כך? ואולי השאלה הנכונה היא השאלה ההופכית - מה גרם לכותבים פתאום, עשר או עשרים שנה ויותר לאחר התרחשות המאורעות לשוב ולכתוב עליהם? אין לדעת.

מלכיה היום הינו קיבוץ בגליל העליון, סמוך לגבול עם לבנון. לאחרונה בגלל מוראות המלחמה ואיומיו של חסן נסראללה, הוא פונה מתושביו, אבל למקום היסטוריה ארוכה מאוד. לאחר חורבן בית שני היה במקום יישוב משפחות כוהנים שהתקיים כ- 400 שנה. לאחר מכן חיו במקום כפר ערבי קטן בשם "אל מאלכיה". בשנת 1948 התחוללו במקום קרבות רבים בהשתתפות הפלמ"ח ומאוחר יותר צבא ההגנה לישראל, בקרב הראשון שהתקיים ממש ביום קום המדינה היה קושי גדול לחלץ פצועים, וההרוגים הושארו בשטח, שם בנו הערבים קבר אחרים עבורם. חלק ממשתפי הקרב הזה נחשבו נעדרים עד שנת 2009, אז בעקבות בדיקות בקבר האחים הוכרז שגם הם קבועים שם. הקיבוץ מלכיה הוקם בשנת 1950 על ידי בוגרי הפלמ"ח ובתחומיו ישנו מצפור לזכר ההרוגים בקרביות במקום.

עד כאן ההיסטוריה בחסות ויקיפדיה, ועכשיו לספר. גיבור הספר, המספר, שמו יאיר. הוא בן למשפחה מסורתית-דתית שבוחר ללכת לבית ספר חקלאי חילוני, ואחר כך בהיותו בכיתה י"א, בעקבות אחת מבנות כיתתו ויחד עם עוד קבוצה, פורש מהלימודים ובחסות ענייני השעה הבוערים וגם המלהיבים יותר מתגייס לפלמ"ח ונכנס לגדוד הכשרה בשם "מעוז". במהלך אחת ההתקלויות או הקרבות יאיר נפצע ומחולץ לבית החולים בעפולה, שם הוא מסרב להודיע למשפחתו על הפציעה ומתמודד איתה עצמאית. לאחר ההחלמה הוא חוזר לגדוד ומשתתףבעוד כמה פעולות. מהקרב המכריע על מלכיה, שהוא עיקרו של הספר יאיר נעדר בפקודה, בשל הפציעה שלו מפקד הכוח הקרוי בספר "עבדול" משחרר אותו מהשתתפות. בספר הוא מתאר את הקרב משמועות, ומאוחר יותר לומד את הדבריםבסיור בשטח עם עבדול שמסביר לו מה היו הכשלים בעת הביצוע הראשון.

יצחק טישלר, שוב על פי ויקיפדיה, הוא יליד תל אביב ותלמיד הגימנסיה הריאלית בלפור, פרש מלימודיו בכיתה י"א והצטרף לפלמ"ח. כך שיש דימיון בין הדמות של "יאיר" המספר בדמות הכותב. הבחירה בדרך הזו של הסיפור, שבה המספר הוא עד למאורעות אבל לא לכולם, נעדר מהסצנה המכריעה ומדווח עליה רק מעדות שמיעה של לאחר מעשה, היא בחירה אומנותית שלו, ואפשר לדון עליה. דרך הסיפור אינה לינארית, אלא סוג של רצוא ושוב בין שנים ובין תקופות, היזכרות היזכרות-של-היזכרות. זה מקשה מאוד על הקריאה, ובשילב העברית של שנות השבעים שהיא עברית הנראית לנו היום מיושנת ומלאכותית מאוד הקריאה בספרון הדק הזה אינה פשוטה בכלל. ואולי היא משקפת את הכאוס הכללי של אותה תקופה, הגישה של הפלמ"ח שהיה משהו בין תנועת נוער לצבא גרילה, המעבר לצבא מסודר, הצורך ב"משמעת מים" והצמא הגדול במהלך קרבות, כמו גם הצורך במשמעת תחמושת ובחיסכון בה, והניסיון להבין את חוסר ההתאמה בין כלי הירי ובין התנועות הנדרשות במהלך הקרבות. עוד מתוארים בספר הבלבול, הטעויות שנגרמות מחוסר תיאום והכנה מספיק, המפקד עבדול שמצד אחד הוא נערץ והחלטי, ומצד שני הוא נוקט באמצעים של גניבת רכוש והעמדת פנים לצורך הפעולה, וחוסר ההסכמה של המשפחה עם כל העשייה מהסוג הזה. כל זה ועוד מופיע בספר, כמו גם נושאים נוספים הנלווים באופן טבעי לגיל העשרה שבו נמצאים הגיבורים - חברויות, סיפורי אהבה, מעשי שובבות ועוד. מי שרוצה ללמוד מהספר הזה על אירועי הקרבות במלכיה יתקשה מאוד. מי שרוצה ללמוד ממנו על הרוח בפלמ"ח ועל הקשיים במעבר לצבא הסדור של ההגנה לישראל, יוכל להשכיל מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אחרונים על הרכס - ספריה לעם #151