ביקורת ספרותית על תור הזהב - הסדרה הקטנה # מאת ואנג שיאובו
ספר טוב

---

בזמן מהפכת התרבות, מיליוני צעירים סיניים נשלחים מהערים לכפרים נידחים כדי לפתח אותם, ולהחדיר בנוער הפוחז את ערכי המהפכה. בין הגולים מביתם, ואנג אר, בחור בן 21, וצ'אן צ'ינג, רופאה בת 26 שבעלה נמצא בכלא. מתפתחת בין השניים "ידידות נשגבת", שכוללת סקס בכל רגע אפשרי, תוך שהם נכנסים לקונפליקטים עם המערכת בגלל זה.

מה שתפס אותי ברומן זה כמה אין כאן אידאולוגיה או עיקרון אוניברסלי. לא, זה לא ספר על זוועות הקומוניזם, זה גם לא ספר על התבגרות כלשהי, כי הגיבור מתחיל ומסיים את הספר בערך באותו המצב המנטלי.
אז על מה זה? בהרגשה שלי, על חוסר המשמעות והאבסורד של המציאות. הגיבור הוא פשוט בחור חרמן שמנסה לדאוג לעצמו ולא מהסס לרמות ולהפעיל אלימות, ה"ידידה הנשגבת" שלו היא אישה בודדה שהחברה סביבה, שמכנה אותה "זנזונת" כי בעלה בכלא והיא נראית מושכת ובריאה, דחפה אותה להיות "זנזונת" בגלל שאם אומרים עליה משהו, לפחות שיהיה נכון.
וכמובן שכל המערך הקומוניסטי הוא לא איזה תמנון מרושע ומחושב אלא חבורה שלומפרית להפליא שמונעת מיצרים, קטנוניות ובנאליות.

או, איך שהספר מנסח את זה: "היא עלתה בזיכרונה את הידידות הנשגבת בינינו [..] היא עדיין זוכרת את השיער הפרוע שלראשי, זוכרת איך הישרתי מבט בזמן ששטחו את הטיעונים להיותה זנזונת. היא הרגישה שהיא זקוקה לי, שאנחנו יכולים להתמזג, להתלכד לגוף אחד זכרי ונקבי. בדיוק כמו שבילדותה כשטיפסה מעל מפתן שער חצר ביתה, כשהרגישה את הרוח שבחוץ. השמיים היו כחולים כל כך, קרני השמש בוהקות כל כך, ובשמיים עפו יונים. המיית היונים הייתה בלתי נשכחת. באותם רגעים היא רצתה לשוחח איתי, בדיוק כמו בזמנים שבהם השתוקקה להתלכד עם העולם שבחוץ, להיות מותכת לתוך השמיים והארץ. אילו נותרה לבדה בעולם, היא הייתה חשה בדידות אין קץ.
צ'ן צ'יאנג יאנג סיפרה שכשהיא הגיעה אל בקתת הקש שלי, היא העלתה במחשבתה את הכל, חוץ מהנזיר הקטן שלי. הדבר הזה, שהיה מכוער נורא, פשוט לא מסתדר בחלום שלה. גם אז היא רצתה לפרוץ בבכי, אבל לא הצליחה, כאילו משהו לפת את גרונה. זאת הייתה המציאות כביכול. ומהמציאות אי אפשר להתעורר.
באותו רגע היא סוף סוף הבינה מה יש בעולם, וכעבור שבריר שנייה היא גמרה אומר בליבה שהיא תמשיך הלאה, היא תספוג את כל החורבן וההרס, ואושר יוצא דופן הציף את ליבה."

חוץ מזה, הכותרת, "תור הזהב", אינה אירונית בעיניי. התשוקה והאהבה-לא-בדיוק-אהבה שהייתה בין הזוג הזה, גם אם הכל מלא כיעור, הרס וחורבן, זו הייתה תשוקה יפיפייה ובוערת. כשקראתי את תיאורי המשגל הרבים שיש בספר הזה, הוצפתי בעצמי בתשוקה וערגה לנשים שהיו ואינן. הכתיבה מלאה רגש וחיות בתיאורים הללו, בצד הומור שחור יבש וקצרנות בתיאורי "החיים עצמם" שסביב נקודות השיא של הרומן הזה.

מה שכן, לספר יש רפטטיביות מסוימת בסוף, וגם חוסר לינאריות הדרגתית שאני מרגיש שלא מבוצעת כאן באופן טוב.
הוא חוזר על רעיונות בסוף הספר. למשל הפסקה ששמתי כאן, יש פסקה כמעט זהה לה בכל משמעות עמוד לפני כן. לא ברור למה החזרה על אותו הרעיון בערך באותו אופן.
בסוף הספר קופץ בין זמנים ואירועים באופן לא ברור, ואני חייב להודות שלא הבנתי את האמירה המסכמת שלו.

8 \ 10 ספר מצחיק, עצוב, מעורר תשוקה, תקווה וייאוש שאני בטוח שהיה זוכה למוניטין גדול בהרבה בהנחה והיה נכתב ע"י מחבר מערבי. עכשיו רק נשאר לי למצוא כמה מאמרים עליו ולהבין יותר לעומק מה הולך כאן.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על תור הזהב - הסדרה הקטנה #