ביקורת ספרותית על האינסטינקט הלשוני - כיצד המוח יוצר שפה מאת סטיבן פינקר
ספר מעולה

---

למדתי המון גם בקריאה השנייה.

נתחיל עם המילה "אינסטינקט" שבכותרת כי הבחירה במילה "אינסטינקט" דווקא, ולא "יכולת" או "כישור", מובילה ישר לליבת העניין. והיא ששפת בני אדם היא שונה מהותית ממטמטיקה, הנדסה או שחמט. אלה תופעות לוואי של האינטליגנציה הכללית שלנו, בעוד יכולתינו ללמוד ולהשתמש בלשון היא — אינסטינקט.

הכל כך למה? קודם כל, כי כל אחד (למעט מספר קטן של בעלי מום מולד) מצליח ללמוד את שפת אמו בצורה כמעט מושלמת ועוד בגיל צעיר מאד.

שנית, מסתבר שעמים פרימיטיווים, כאלה שלא המציאו מטמטיקה ואפילו לא את הגלגל, מדברים שפות שאינן "פרימיטיוויות" כלל; חוץ מהעדר מונחים טכנים דוגמת "כור גרעיני", הלשונות של שבטי האמאזון ניחנות בלא פחות שיכלול דיקדוקי מאשר אנגלית או רוסית.

אולי מדהים מכול: אנחנו שולטים בהמון כללי דיקדוק (עובדה שאנחנו יודעים לדבר בצורה שנשמעת נורמטיווית לפחות למי ששייך לאותה קבוצה חברתית-תרבותית) ועם זאת אנחנו מתקשים להגיד בפירוש מה הם אותם כללי דיקדוק. (נסה בעצמך: תרשום את הכללים המסבירים מתי יש ה"א הידיעה מיד אחרי "את", ומתי לא*. כללים, לא רשימה של דוגמאות!) זה ממש לא כמו מטמטיקה הרי כל מי שיודע לחשב את הנגזרת של sin(x)cos(x)
יודע גם להסביר בדיוק איך עושים את זה. "לדעת שפה" זה באמת סוג די מוזר של ידע.

מה עוד אנחנו יודעים לעשות בלי לדעת להסביר איך, שנלמד על ידי כל אחד עד גיל ארבע, ושקיים באותה רמה של שיכלול אצל כל עמי תבל? הליכה, בליעה, איכון צליל — בקיצור אינסטינקטים.

אבל אם שפת אדם זה אינסטינקט, איך יצא שלא כולנו מדברים אותה שפה? התשובה היא שלמעשה כולנו כן מדברים אותו *סוג* של שפה והוא מקדיש פרק לתבניות שהן משותפות לכל השפות (שאי פעם נבדקו), ולכל מני תבניות *אפשריות* שלא נתגלו באף שפה. הוא טוען שכל תינוק נולד עם אינסטינקט לרכוש מעין שפה אוניוורסאלית, תוך הסתגלות לפרטים היחסית שטחיים המאפיינים את שפת אמו.

התינוק רוכש לא רק את פרטי הדיקדוק המקומי אלא את מערכת הצלילים. נמצא שעד גיל שנה, תינוק מבחין בין כל הצלילים של כל השפות, ואילו אחר כך, בהשפעת מה הוא שומע בסביבתו, הוא מתחיל להבחין רק בין צלילי שפת אמו. (איך מארגנים ניסוי כזה על תינוק? משמיעים לו צליל אחד פעם אחר פעם: רָא, רא, רא, רא... וכשרואים שהתינוק השתעמם, משמיעים לו משהו שונה, אולי "לָא". אם הוא מגיב אז הוא הצליח להבחין בין רא ל-לא, ואם הוא עדיין נראה משועמם אז הוא לא הבחין. תינוק קוריאני מבחין בין רא ל-לא עד גיל שנה, ואחר כך כבר לא. כנ"ל, סביר שאתם בראשית דרככם הבחנתם בין ت לבין ط!)

זה ספר מדהים ואני מתכוון לקרוא אותו פעם שלישית. עם זאת, אחזור על האזהרה של נצחיה לגבי התרגום: חומר רב לא תורגם! הספר מלא בדוגמאות, והן עדיין באנגלית. גרוע מזה, הדוגמאות עוסקות בדקויות לשון כאלה שמי שמבין אותם יהיה מסוגל כבר לקרוא את כל הספר באנגלית. למשל פינקר דן בסוגיה, מתי מותר לקצר "you are" ב-"you're". מותר לומר

I don't care who you are

בעוד אסור לומר

I don't care who you're.

("אסור" במובן שזה נשמע מוזר לכל דוברי אנגלית כשפת אם, ותפקידה של הדוגמה הזאת הוא להמחיש את הקשיים בלנסח דיקדוק ממש ממצה. אגב אני דובר אנגלית כשפת אם ולא אוכל להסביר מדוע המשפט השני לא תקין. הוא פשוט נשמע לי לא נכון. בדיוק כמו ש"אבן גדול" צורם לכם באזניים — ולי לא כל כך.) פרק אחר, הדן ברכישת שפה אצל פעוטות, מביא דוגמאות לשיבושי לשון טיפוסיים; יש שהקורא הישראלי יתקשה להבין את הפואנטה פה ושם. אבל דוגמאות כאלה לא תמצאו בכל מקום. אפשר לקרוא חצי מהפרקים מבלי להיתקל באנגלית.

*בין הכללים שרשמת יש הסבר למשפט "אני אוכל את מה שאת תאכלי", ואת ההבדל במשמעות לעומת אותו משפט ללא "את"?

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על האינסטינקט הלשוני - כיצד המוח יוצר שפה