ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 3 בדצמבר, 2024
ע"י cujo
ע"י cujo
בערב שמרגיו הרג ( killed ) את אנוואר סאדאת.... כך נפתח הספר הזה. טריגר אלימות בביקורת.
בהתחלה זה היה מבלבל וחשבתי שהכוונה לאירוע שקרה במצרים, אבל אנוואר סאדאת הוא דמות בספר ועד כמה שראיתי אין לו שום קשר לנשיא המצרי. אני לא יודע אם זה שם כזה נפוץ או סימבוליות שנעלמה מעיניי.
הספר הוא חלק מהמסע העולמי שאני עושה בספרים בשנים האחרונות. זהו ספר אינדונזי שנכתב באינדונזית על ידי סופר, שלפי הבנתי מההקדמה לספר, שייך למיעוט כבוש באינדונזיה.
בעיירה\ כפר קטן ליד הים חי מרגיו בעוני עם אחותו והוריו. באותו כפר גר אנוואר סאדאת, אמן נודד שלפני כעשרים שנה פגש את אישתו בעלת הנכסים בכפר והקים איתה משפחה. אנוואר הוא פלרטטן ידוע וידיו ועיניו מלטפות נשים ונערות.
הספר נפתח בידיעה על הרצח האכזרי ובתחילה מובל הסיפור על ידי מכובדי הכפר שמנסים להבין מה קרה ולמה. רגע אחד היה הצעיר בן ה20 במגרש הכדורגל עם חברים ורגע אחר רצח את אבי הנערה שאיתה בילה בלילה האחרון.
זה לא ספר מתח . דרך התפתחות העלילה נחשפים החיים בכפר – זו יותר טרגדיה אינדונזית. כאשר מבקר המכובד את מרגיו בבית המעצר אומר לו הלה שלא הוא הרג את אנוואר אלא הטיגרסית הלבנה שנכנסה בו. מרגיו רצח את אנוואר בשיניו.
הריאליזם המאגי שמלווה את הסיפור הוא עובדה – אין נסיונות להסביר או לדמות למטאפורות- במרגיו יש טיגריסית שירש מסבו בטרם עת ובלי הסברים איך לשלוט בה. זה לא פוגם ואף מעצים את הריאליות של הסיפור.
מאותה נקודה מתחיל הסיפור במעין ריקוד לאחור של העלילה. דרך אחותו של מרגיו לזמן שבו היגרו לכפר, לתקופה בה אביו בן העשרים פלוס שודך לאימו בת השתים עשרה דרך נישואיהם האלימים ועד לתינוקת שנולדה להם לפתע בשנה האחרונה ולא שרדה.
הריקוד המעגלי מסתיים במפגש האחרון בין מרגיו לאנוואר, לרגע נותן ניצוץ של תקווה לגאולה לכל הדמויות- נוצר מעיין שיווי משקל. הכל מובן ומאפשר סליחה ואז ברגע אחד , בשורה של מילה, האיזון מתנפץ והטיגריסית מזנקת.
הספר הזכיר לי בצורה אסוציטיבית ביותר ( כי זו לא אותה עלילה ) את חיי פיי – גם בגלל השימוש בטיגריס אבל בעיקר באפקט שיוצרת השורה האחרונה שבועטת אותך לתחילת הסיפור.
זה ספר יפה – קצר – והוא מאpשר הצצה לעולם קצת אחר עם תפיסות קצת אחרות.
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
