ביקורת ספרותית על בית בלגראנד - רומן הסטורי מאת פאולינה סיימונס
ספר בסדר

---

סיכום:
במילה אחת: התאכזבתי.
בשלוש מילים: התבאסתי על עצמי.
בעשרים ואחת מילים: קראתי עד הסוף. למרות ולמרות. כי הכתיבה (והתרגום) יפים וכי הסיפור האנושי והמשפחתי משכו אותי להמשיך לקרוא ולהמשיך לגלות מה יהיה.

למה? ככה -

א. התאכזבתי:
כי קראתי ואהבתי את הספרים האחרים של פ' סיימונס.
כי את פרש הברונזה ואלכסנדר וטטיאנה - מאוד, מאוד, מאוד, אהבתי.
וציפיתי.
כי אני אוהבת רומנים היסטוריים משולבים בסיפור אנושי (אמיתי או בדוי התפור על סיפור התקופה)
כי אהבתי את הכריכה (סופסוף לא אישה מאחור אלא בפרופיל) וברצינות - נמשכתי אל האווירה שהכריכה הזרימה אליי.
ומה קרה?
בספר הזה לא נשמרה הרמה שמשכה אותי בספרים הקודמים של סיימונס.
כי הסיפור האנושי והמשפחתי נאה אולם משתלטים עליו לחלוטין סיפורי ראשית גופי מחאות העובדים וזכויותיהם. ועדי העובדים הפוליטיים והאלימים. זכויות נשים עובדות ועובדות שפשוט רוצות לעבוד, להתפרנס ומודות על האפשרות למשרה (מדובר עלן סיפור המתחיל בשנת 1916.
כי הקודמים של סיימונס התרחשו ברוסייה המעניינת וזה בארה"ב ואני לא אוהבת ספרות אמריקאית ועל אמריקה ולא אוהבת את ארה"ב (וגם לא אמריקאים קולניים).

ב. התבאסתי על עצמי, כי 670 עמ' ואני לקחתי והחלטתי לקרוא. ולא רק זאת כי אם - לא נהניתי וקראתי עד הסוף. כאילו אין לי מה לעשות בזמני הפנוי המועט גם כך. (אם כי באשמת רן ארז [הבריון העתיק] הזמן הפנוי היה פחות מועט למשך מספר ימים - אבל זה למקום כועס אחר).

ג. אז קראתי עד הסוף (למרות ולמרות) כי כל האמור לעיל.

ג'ינה עובדת לפרנסתה ומתקשה עם המחאות, הדרישות וכדומה של הארי, האיש שלה ושאר בני משפחתה.
ג'ינה ומימו (אימה) הן תוצרת דרום איטליה והיגרו לארצות הברית, ובזכות היותן איטלקיות הכניסו קצת תבלינים טעימים לסיפור האמריקאי התפל).
בקיצור, אפשר לוותר, אלא אם אתם חובבי ספרים בלתי נשלטים במספרי העמודים, חובבי אמריקאים והיסטורייה תוצרת ארצות הברית. וחובבי ועדי עובדים ומחאות וזכויות עובדים. ושביתות לעומת הרצון הפשוט להתפרנס ולנהל כלכלת בית שלווה. ושחורים ולבנים. ומהגרים ושכונות מהגרים וכו' וכו'.

» ביקורות נוספות של מיקה
» ביקורות נוספות על בית בלגראנד - רומן הסטורי