ביקורת ספרותית על שירי קאטולוס מאת גאיוס ואלריוס קאטולוס
ספר טוב

---

קאטולוס היה משורר רומי במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפנה"ס. הוא נפטר בערך בגיל 30, וספר שיריו שנשמרו מראה אדם צעיר, שנון, מוכשר ובעל אומץ רב גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמו.
יש בספר שירים שהם פחות אישיים, כמו למשל שירה אפית קצרה או תרגומי שירי משוררים יוונים, אבל הרוב כאן מאוד אמוציונאלי ואישי, שזה משהו שאתם פחות תמצאו אצל משוררים מסוימים אחרים מהעולם היווני - רומאי. עבורי זה היה מרענן לקרוא את קאטולוס.

קאטולוס לא רק שהוא אישי, הוא גם מאוד קרוב ללב ואני כקורא הייתי בעל יכולת להזדהות איתו, עם רגשותיו ועם מחשבותיו.
בסופו של דבר קאטולוס היה בחור צעיר ומאוהב, מצחיק, ובעל דעות חריפות על החברים והאויבים שלו שהוא לא היסס להביע בשיריו.
קאטולוס לרוב קצר, ישיר, וכותב עמוק מהרגש העובר בו. רואים שמדובר באדם שמבחינתו אויבים עוררו שנאה עזה ואת חבריו הוא אהב כמו את עצמו. יש בו להט. זה עוד משהו שאני אהבתי בקריאה בספר - הרגשתי שאני לומד להכיר את קאטולוס, אדם שחי לפני למעלה מאלפיים שנים.

שירי לסביה, על מערכת היחסים שלו עם אישה נשואה שהוא אהב מאוד, החל משלב החיזור וכלה בפרידה שהשאירה אותו שבור לב, הם החלק הכי ידוע באוסף הזה. לא בצדק, כי יש עוד חלקים נהדרים לא פחות, וגם בין שירי לסביה יש כמה שירים שפחות עובדים, אבל אין ספק שיש כאן פסגות מרשימות ביותר:

"לסביה, פעם אמרת, כי רק את קטולוס ידעת,
לא תעדיפי חיבוק יופיטר על חיבוקי.
אז אהבתיך לא רק כחשוק אספסוף בפילגש,
אך כמו שאב את בניו וחתניו יאהב.
זה עתה הכרתיך! אף שאש תשוקתי מתעמת,
את שפלת בהרבה, אף נקלות את בעיניי.
'הייתכן?' תשאלי. הן עוולה כשלך בהכרח
חשק תגביר בחושק, אך תמעט חיבתו."

"לסביה, בך האשם, כי לבי הדרדר בעבדו לך,
עד שכילה את עצמו, עד כדי כך, שאותך
שוב לא יוכל לחבב, אף אם תעשי למושלמת,
אך לחשוק בך יוסיף, אף שכל רע תעשי."

"לסביה אותי תמיד משמיצה ובלי קץ מדברת
בי סרה: חי נפשי! עוד היא אוהבת אותי.
איך זאת אדע? הן, כמוני כמוה, בלי הרף אתן בה
דופי, אבל חי נפשי! עוד אנוכי אוהבה."

וואו.. איך אפשר שלא להתרגש עמוקות? כל כך קצר וכל כך חד באבחנה שלו. בטח ובטח כשאתה מודע לשאר מעלליה של אותה הלסביה ויחסי האהבה - שנאה של קאטולוס אליה, שהוא מתאר בעוד שירים רבים בקובץ, כולם מעצימים אחד את השני.


ואיך אפשר שלא לפרוץ בצחוק משירי הגידוף שלו? אביא כאן מספר דוגמאות לשירי גידוף שלו נגד אחד המאהבים של לסביה:

"גליוס שמע, כי דודו, אח אביו, גינה דרך קבע
כל דבר של זימה שנאמר או בוצע.
פן יגונה אף הוא, עיסה דודתו ומשמש בה:
כך הפך את דודו דמוי הרפוקרטס [אל שמש שהוצג באמנות כנער השם את אצבעו על פיו לאות שתיקה] – שתקן.
את זממו השיג: גם אם ישכיב ללא הרף
את הדוד עצמו, הגה הדוד לא יוציא."

"גליוס, מה הסיבה שגוון האדום של שפתייך
משתנה ללבן דמוי לובן שלג חרפי
גם השכם, עת תצא מן הבית, וגם לעת ערב,
כשתתעורר מאוחר מן השינה הרכה?
אין לי הסבר: כלום יש אמת בשמועה הלוחשת
כי תבלע את גדלות אמצע האיש הזקופה?
זה ההסבר! יזעקו זאת שברון המתניים של ויקטור
המאוהב וכתמי הלחלוחית על שפתך."

"גליוס כחוש. מה מפליא, אם אמו כל כך מסורה לו,
כה שוקקת חיים, אם אחותו כה נאה?
אם גם דודו, אח אביו, כה מסור לו, ואם כל השבט
כה משופע בבנות, איך לא יהיה מצומק?
אם לא ייגע אלא רק במה שאסור לו לגעת
כל הסיבות תגלה, למה הוא כה מצומק."

אאוץ'. תדמיינו להיות מוכרים להיסטוריה יותר מאלפיים שנה אחרי מותך רק בגלל שכתבו שירים שצוחקים עלייך כעל סוטה מגלה עריות.. גליוס המסכן.
אבל השיא דווקא נפל על בחור חסר מזל אחר:

"אין כל הבדל, לדידי, חי האל, אם אריח את פיהו
של אימיליוס או את פי הטבעת שלו:
זה מטונף כמו הלז, והלז כמו זה מטונף הוא:
אף על פי כן עדיף פי הטבעת שלו:
אין בו שן! אך בפיו שיניים באורך של רגל,
וחניכיו כריפוד של כרכרה ישנה!
גם לועו פעור לרווחה, כאתון הפוערת
את פתחה, כאשר היא משתינה בייחום.
הוא משגל רבות וחושב שהוא בעל קסם?!
למה אינו נקשר בתחנה לחמור?!
אם בכזה נוגעת אישה, הלא תאמינו,
כי תוכל ללקק גם טחוריו של תליין?"

אגב, קאטולוס די שנא גם אחד בשם יוליוס קיסר, אולי שמעתם עליו. הוא הקדיש לו כמה שירים מלבבים. אביא כאן אחד מייצג:

"צמד חמד מביש ושכוב כל גבר
הם ההומואים קיסר וממורה.
אל תתמה! לשניהם אותו הכתם -
זה גוונו רומאי, זה פורמיאני -
שהוטבע בם לעד ולא יסור עוד.
הם אחים תאומים שווים בנגע,
ושניהם חניכי אותו יצוע:
זה רעב לניאוף וזה תאב לו:
על נשים ביריבות רעים עוגבים הם.
צמד חמד מביש ושכוב כל גבר."

יש עוד שירים רבים ושונים, למשל שירי תודה וברכות לידידים (כולל אחד, קיקרו) שגם הם מאופיינים בלשון עוקצנית וחריפה ביותר. באחד מהם הוא מזמין ידיד למשתה מפואר ואומר לו שיספק את האוכל, השתייה והחברה, כי לקאטולוס אין כסף. באחר הוא מסרב לבקשתו של ידיד להלוואה עם שיר שטוען שהידיד כבר כל כך מאושר וחי חיים מושלמים שהוא לא צריך את הכסף. כראייה קאטולוס מתאר את מצב הצואה הבריא של אותו החבר. i shit you not.

מבין השירים הפחות אישיים, שלא עוסקים בקאטולוס ובחבריו (ויש מעט שירים כאלו) השיא עבורי הוא שיר שלו על מיתוס אטיס - עלם יווני שדעתו נטרפה עליו בהיותו במקום מקודש לאלה הפראית קיבלי, והוא מסרס את עצמו כדי להיות אחד הכוהנים הסריסים שלה. אחרי שהוא מבין מה הוא עשה הוא מבכה את עצמו, וקיבלי ששומעת את הקינה הזו שולחת אריה כדי שימנע מהיווני לחזור לביתו וישאיר אותו כוהן שלה לנצח. בסיום המשורר מתחנן שהיא לא תשלח בו טירוף כזה אלא באדם אחר.
שיר מצמרר, מיתוס פראי ומוזר, שמועצם בכך שקאטולוס משתמש בלשון נקבה לתיאור אטיס לאחר שזה מסרס את עצמו. פשוט יצירה מטרידה.

all in all, קאטולוס זכה להרבה יותר מהמשאלה הצנועה שהוא מביע בשיר הפותח את האוסף הזה, ש"טול, אפוא, ספרוני על מה שיש בו \ טוב ורע! שרתי המוזה תני נא \ כי ישרוד משך דור או שניים."
ובכן, קאטולוס יקירי, שרד הרבה יותר.
למרות שסיפור ההישרדות די מעניין בפני עצמו ומעיד על האקראיות היחסית בה שר ההיסטוריה ערך את החומר האנושי הכתוב שהגיע אלינו: כל ההעתקים של שירת קאטולוס מבוססים על כתב יד יחיד שנמצא בימי הביניים. לפי המסורת כתב היד הזה שימש כדי לסתום חבית יין עד שהוא הועתק והופץ שוב. נו, טוב שהגיע אלינו.

8 \ 10. פה ושם יש שירים שפחות עובדים, בעיקר השירים הארוכים יותר והפחות אישיים. למשל, קאטולוס מנסה ידו כאן בשירה אפית קצרה באורך 400 שורות שלא יותר מדי התרוממה, אבל יש כאן הרבה יותר טוב מאשר בינוני.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על שירי קאטולוס