אחת הקולגות לעבודה הביאה לי את הספר.
"אולי, תרצי, לקרא?" שאלה
"איך הוא?" - שאלתי "אהבת?"
"נחמד. הוא בסדר" - ענתה הקולגה, בקול חסר כל התלהבות.
"אנסה" - אמרתי
והנה הגעתי לספר. אני קוראת וקוראת, דבר לא מתקדם.
חזרה על אותם הדברים. כמה יפה היתה האמא. כמה יפה היום,
בגיל 75 בו נעלמה.
הערות הילדים, חוזרים על עצמם שוב ושוב ובין לבין, קטעי יומן,
של הבת סיגל, די משעממים.
תחושה של כובד, עומס וחזרה. ושוב חוזר חלילה.
אני מתלבטת באם להמשיך ולהתעקש על הקריאה, אחר-כך אומרת לעצמי, למה?
החסר מה לקרא? אולי פשוט לתת צ'אנס למשהו מושך יותר?
עוזבת את הספר ולא מצטערת לרגע.

ברצוני להגיב על הספר "כל היודע דבר" של אורית הראל.
הכתיבה של אורית הראל,מעניינת ברצף,היא אינה בורחת למקומות אחרים,מובנת, לא מכבידה, לא מתישה ובקיצור קולעת.מאידך, הספר ארוך מבלי התרחשויות נוספות בסיפור.הסיפור נשאר אותו הדבר יש רק התחלה אמצע מייגע וסוף.ההרגשה שלקחתי עימי מן הספר שהסופרת רוצה שנמשיך לקרוא את ספרה מכיוון שהוא מותח וכולם רוצים לדעת דבר אחד -לאן נעלמה ומדוע .לאחר מכן,אנו חייבים להמשיך ולקרוא את קטעי היומן הדי משעממים ואנו חייבים על מנת לא לפספס פרטים שעלולים לפגוע בעלילה. לבסוף, אנו מגלים אומנם מדוע ליאורה מורג ברחה אבל לאן לא נדע זה מעניין.האומנם?
.לאחר קריאה של הספר נותרתי עם תחושת אכזבה של הסופרת שלא גרמה לי להמשיך ולקרוא את ספריה האחרים מכיוון שהתחושה שנשארתי איתה זה כאילו היא מחייבת אותנו להמשיך לקרוא את הסיפור כי הכתיבה מעניינת והעלילה מותחת.אך הסיפור משעמם וצריך לעבור אמצע מעייף -בלי תסבוכות ,בלי מקומות רחוקים של דמיון משגע שאנו יוצרים -הקוראים.רק תיאורים ותיאורים על בעל מקסים ואגדתי להפליא וילדים חוצפנים. לא הייתי ממליצה בחום.

ספר טוב, לא מעולה. לקח לי זמן לקרוא אותו נהנתי לקרוא אותו אבל לא נסחפתי