"ואמנם כשאני הופך במחשבותיי, אני מוצא ארבע סיבות מדוע נדמית הזקנה אומללה. ראשית, כי היא מרחיקה את האדם מן העשייה: שנית, כי היא מחלישה את הגוף: שלישית, כי היא גוזלת כמעט את כל התענוגות: רביעית, כי היא אינה רחוקה מאוד מן המוות. הבה נבחן, ברשותכם, כל סיבה וסיבה לגופה ונעמוד על מידת נכונותן."
יצירה פילוסופית קטנה (סה"כ 80 עמודים כולל הערות, בלי לכלול את אחרית הדבר) שמגדירה את מטרתה מאוד בפשטות: להראות שהזקנה היא לא גזירה איומה של סבל.
והיא די עמדה במטרה הזו, עם הבאה של פרספקטיבות חיוביות רבות עבורי, שלא חשבתי עליהן בעבר.
עיקר הטענה של קיקרו היא שזקנה שבאים אליה כבורים לא מוכנים תהיה בהכרח זקנה רעה, בעוד זקנה שאתה מגיע אליה כאדם חכם ומוכן, הסיכויים גדולים בהרבה שהיא תהא תקופה טובה:
"אולם זכרו, כי בכל דבריי משבח אני את אותה זקנה שיסודותיה מונחים בימי הבחרות. מכאן נובעת טענתי אשר לפנים זכתה לאהדת הכל, כי אומללה הזקנה הנצרכת למילים כדי להתגונן. שיער שיבה וקמטים אינם יכולים לתפוס עמדת סמכות לפתע פתאום: לא כי, אלא מי שמלכתחילה חי את חייו ביושר, הוא יקטוף את פירות הסמכות בערוב ימיו."
ומהי המוכנות והחיים ביושר? ובכן, רוב הספר הוא על זה, אבל אביא כאן פסקה תמציתית:
"עלינו אמנם להתנגד לזקנה, לאזן את מגרעותיה על ידי חריצות, וכשם שנלחם במחלה, כך עלינו ללחום בזקנה. יש לתת את הדעת לבריאותנו, לעסוק בפעילות גופנית מתונה, לאכול ולשתות כדי הדרוש להחליף כוחותינו, אך לא לדכאם. זאת ועוד, אין להשגיח בגוף ותו לא, כי אם הרבה יותר מכך בנפש וברוח. הן גם אלה, משל היו מנורות, דועכות והולכות לעת זקנה, אלא אם כן ניצוק בהן שמן. לא זו אף זו, הגוף נעשה תשוש עקב אימון ותרגול, ברם פעילות רוחנית תשובב את הנפש. הן כאשר אומר קאיקיליוס: "זקני קומדיה מטופשים", הריהו מכוון לאותם ישישים פתאים, שכחנים ורשלנים: פגמים אלה אינם הכלל לזקנה, אלא סממנים הם לזקנה נלאית, עצלה ומנומנמת. כשם שעזות המצח ותאוות בשרים אופייניות יותר לצעירים מלזקנים, אך בוודאי לא לכל הצעירים אלא לשפלים שבהם, כך אותה שכלות זקנה, אשר נהוג לכנותה תשישות נפשית, אינה מאפיינת את הזקנים כולם, אלא את קלי הדעת שבהם."
קיקרו מביא במהלך הספר המון דוגמאות לזקנים מפורסמים ומכובדים מהעולם היווני - רומי, כולל העובדה שהדמות הנושאת את הנאום שהוא רוב הספר הזה, הוא קאטו "הזקן", מדינאי רומאי אגדי (תבע את המשפט "ומלבד זאת, סבורני שיש להחריב את קרתגו") שפעל עמוק לתוך שנות ה80 שלו וזכה להערצה רבה.
באמצעותם קיקרו מפריך את האמונה שהזקנה מרחיקה אנשים מהעשייה. הוא משווה את הטענה שהזקנה מרחיקה אנשים מעשייה לטענה שרב החובל בספינה לא עושה כלום ואילו המלחים עושים הכל. לא כך, אלא שהעשייה של כל אחד שונה.
טענותיו על היחלשות הגוף הן גם כי בתקופת הזקנה אינך זקוק לכוחות שהיו לך בצעירותך, כי תפקידך הוא שונה, שגם ככה הרוח חשובה יותר מהחומר, וגם כי עם שמירה על הבריאות הגופנית שלך הזקנה תעבור עלייך באופן נוח יותר.
טענותיו על התענוגות הן שמלכתחילה תאוות בשרים וסאיבה הן שליליות, ואם כך, אז טוב שהזקנה מפנה אותך לעיסוקים יותר משמעותיים. מלבד זאת, הוא אומר שגם זקנים יכולים להנות מתענוגות חומריים, והם אפילו דורשים ומסתפקים בהרבה פחות מאשר צעירים דורשים מהדברים הללו.
ובכל זאת, יש כאן קטע ארוך ומוזר על כך שזקנים יכולים להנות מעבודת החקלאות. כלומר, כן, סבא שלי עסק בגינה שלו עד גיל יחסית מאוחר, אבל כל הקטע הזה מוגזם מאוד בהנחה של היכולת הפיזית של קשישים בתחום הזה..
טענותיו על הקרבה למוות היא שגם צעירים קרובים למוות ויכולים למות כל רגע, והצעירים פשוט מקווים לחיות הרבה זמן ולהגיע לזקנה, בעוד שזקנים הצליחו להגשים את התקווה הלא מובנת מאליה הזו, אז משהם קיבלו את המתנה הזו הם אמורים להיות עצובים ואומללים יותר מהצעיר שכלל לא בטוח שיגיע לשם?
הוא גם מדבר על כך שמוות בגיל צעיר זה כמו תלישה של פרי בוסר מעץ: מוות אלים ולא טבעי, בעוד מוות בכליון איטי הוא כמו פרי שמגיע לבשלות גדולה כל כך שהוא פשוט מתנתק מהענף. קיקרו טוען שלמחות כנגד הסדר הטבעי הזה זה כמו למרוד באלים.
יש גם קטע שמתמצת באופן פשוט פנומנלי את תפיסת נצחיות הנפש והקיום אחרי המוות של אפלטון, שאני לא מסכים איתה, אבל אין ספק שמועברת כאן היטב. ובכל מקרה, קיקרו טוען שגם אם אין נצחיות לנפש, הרי שעדיין לא יהא סבל לאחר מותו ובכל מקרה מדובר בסיום הטבעי לקיום.
הפרספקטיבה האישית שלי אחרי הקריאה היא מעורבת.
חלק מהטענות לא עוברות מבחינתי (ציינתי כבר את "זקנים יכולים לעסוק בחקלאות" ואת נצחיות הנפש האפלטונית) וחלק קשה מאוד לעכל ולסגל לעצמך (למשל שהמוות הוא סיום טבעי, או את ההתפתחות החד סטרית והבלתי נמנעת של אופן הקיום, על היתרונות והחסרונות של כל תקופה) ולא בכדי קיקרו אומר במקום מסוים בספר שצריך להתכונן לזקנה עוד מימי הצעירות.
בכל מקרה, אני משתאה לחלוטין מול הבגרות והבהירות הפילוסופית של קיקרו, ושלוות הנפש שלה. זה החיבור הראשון שאני קורא שיש בו השפעה סטואית, ונראה לי שאני מאוד אתחבר גם לשאר מקיקרו בפרט ומסטואים מובהקים יותר בכלל. אני לא מסוגל לחכות לקרוא עוד מהיצירות הרבות של קיקרו, שלשמחתי הרבה תורגמו לעברית. קיקרו כותב באופן ענייני, נטול שומנים, נהיר ובלתי מעייף, בניגוד ליותר מדי פילוסופים מאוחרים יותר.
הקריאה בטקסט זורמת, משרה שלווה ומרתקת. תודה רבה לך קיקרו הענק, אתה רלוונטי גם לישראלי צעיר בשנת 2024 כמו שהיית לרומאים מבוגרים בשנת 44 לפנה"ס. אין ספק שזה מוכיח את הטענה שלך בדבר המשמעות של יצירת מורשת בימי חייך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
