ביקורת ספרותית על פאני וגבריאל מאת נאוה סמל
ספר טוב

---

בן דוד של אבא שלי נפטר השבוע. הבן שלו, אדם בגילי, כתב בקבוצה המשפחתי המורחבת הודעה על מותו, תיאר מקצת פרטים ביוגרפיים מתולדות חייו של המנוח ברוסיה הסובייטית ובקשייו בארץ והוסיף: "מוסרית והלכתית אני מחויב לכבד את זכרו ולשבת שבעה. עם זאת המורכבות של הרגשות שלי כלפיו לא מאפשרים לי לדבר עליו בצורה נוחה עם אחרים ועל כן אני מבקש להימנע מביקורי תנחומים ומהודעות בנושא". נדרשת רמה גבוהה של תחושת נטישה וכעס כדי להגיע למצב הזה, שאומר למעשה "אני לא בטוח שאני מצטער שאבא שלי מת" או "מראש לא היה לי מספיק רגש כדי להצטער עכשיו".

זה כנראה די דומה לתחושות של יצחק, אביה של נאוה סמל.

נניח שאת סופרת ויש לך סיפור משפחתי די מדהים. כבר כתבת דברים אחרים ושמעת כל מיני דברים בעולם, ועדיין נראה לך שהסיפור יוצא דופן. רק מה? יש כאן רגישות. בכל זאת אנשים יכולים להעלב, וזו משפחה שלך כך שתצטרכי לחיות איתם בהמשך. עוד בעיה היא שאת נוגעת בדבר, ויכול להיות שלא כולם מסכימים על העובדות או רואים עין בעין עם הפרשנות שלך לדברים שאת יודעת שקרו. ככה היה במשפחה המורחבת של בעלי, והכותבת בסוף הבינה שדרכה על יותר מדי פצעים כואבים, ולא כולם הסכימו שלאימא שלה היה רומן עם הגיס כי לכתוב "יקירתי" במכתב לא בהכרח מעיד על זה. היא הבינה בסוף את המורכבות וגנזה את הספר. אבל הבעיה קיימת. עוד בעיה נוגעת לכך שא תחלק מהסיפור, אבל בעצם לא רצית לכתוב עלייך. אפשר כמובן להרחיק עדות ולכתוב את זה כסתם סיפור על שני אנשים ורק בסוף בסוף לציין את הקשר המשפחתי, אבל אז זה יהיה פחות מעניין לקוראים שלך.

אלה פחות או יותר הדילמות שעמדו בפני נאוה סמל, והיא פתרה אותן יחסית יפה. היא כותבת משהו שהוא בן ממואר לרומן, בין בידיון לסיפור היסטורי, סביב הסיפור של סבא שלה גבריאל וסבתא שלה פאני. השניים היו מאורשים ב"דרך הישנה", כלומר בלי הרבה היכרות מוקדמת, ברומניה של טרום מלחמת העולם השנייה. גבריאל המאורס גוייס לצבא, לחם, ערק לצד הרוסי, התחבא בבית של איכרה רוסייה במשך שלוש שנים. בכל הזמן הזה פאני נותרה בבית וחיכתה לו. הוא לא מיהר לחזור, כשחזר לא חשב שהוא מחוייב לנישואים או שהיא בכלל תרצה, היא רצתה, הם התחתנו, היא ילדה את בנם המשותף יצחק, אביה של נאוה. הוא בתורו נסע לאמריקה, הבטיח להביא אותם אליו ולא קיים, גם לא שמר על קשר ולא שלח כסף. למרות הלחצים המשפחתיים פאני לא דרשה גט, אלא נשארה לגדל את בנה. מאוחר יותר הם עלו לארץ יחד, גרו בקיבוץ, יצחק הקים משפחה, ואז "הסבא מאמריקה" חזר לחיים שלהם. סמל יוצרת את דמותו של גבריאל היטב, משלימה בדימיון את הפרטים המעטים שהיו ידועים לה, מנסה לגשר בין הדמות שהכירה בילדותה של הסבא העיוור דובר האנגלית והנחמד, אל הדמות שאבא שלה נושא איתו - של אב מנוכר ונוטש, ואל הדמות המורכבת יותר של הבעל הביגדני הדון ז'ואן המתאהב בנשים. בחלק הזה הספר הזה הזכיר לי את הספר "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה", אמנם תפוצה אחרת אבל סגנון זהה. עם זאת הדמות של הסבתא פאני נותרה קצת מעורפלת וחסרת מניעים או מוטיבציה לפעולות שלה ובאופן כללי קצת שטוחה, וחוץ מהיותה עקשנית לא הצלחתי להבין מה השאיר אותה נאמנה לאיש הזה כל אותן שנים עד כדי מגורים משותפים בסוף חייהם.

את הספר לקחתי מספיירת הרחוב, והוא חדש-חדיש. ספר עבה בכריכה רכה, לא יתכן שהיו קוראים בו בלי להשאיר סימנים, ועל כן אני מסיקה שלא טרחו לקרוא בו בכלל. לשמחתי היה לי יום נסיעות בתחבורה ציבורית, מביתי לתל אביב וחזור כולל החמצה של רכבת אחת, ואני יכולה להחזיר את הספר, קצת יותר ממורטט בקצוות, חזרה לספריית הרחוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על פאני וגבריאל