כשקוראים את הביקורות על הספר הזה מתברר שוב שאנשים שונים יכולים לקרוא את אותו הספר ולחוות חוויות שונות לחלוטין זו מזו. בעיני אין זה כלל "סיפור אהבה עז ומשכר" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. למעשה, מדובר בספר שרוב ההתרחשויות בו הן טרגיות.
תחילת הספר, המתארת את חייו של הגיבור בבית החולים אחרי שנפצע בקרב, קשה למדי לצליחה. כאשר הוא משתחרר משם ומגיע אל הכפר הפסטורלי, מתחיל תיאור האהבה שהיא אולי עזה, אבל מוכחשת ומודחקת, מסיבות שהיום קשה לנו להבין. זה לא סיפור אהבה שהתעמקות בו גוררת התרוממות רוח. להיפך. גם סוף הסיפור לא מציע פתרון לגיבוריו הסובלים. יש הסבורים שלספר יש הפי אנד, אבל אני לא נמנית עימם.
הפן שכן אהבתי בספר הוא תיאורה העדין והרגיש של המורה. אישה שהתחתנה צעירה מדי ומהסיבות הלא נכונות, וחייה הם רצף של מצוקות וטרגדיות. הקשר שלה עם בנה הסובל ממוגבלות קשה מתואר בצורה מציאותית ונוגעת ללב. זו אישה שמעמדה החברתי נחות במיוחד, ועיני כל נעוצות בה כל העת, אבל היא מסרבת להתאים את מידותיה לתבנית העלובה שיועדה לה, ומתעקשת להישאר זקופת גב.

יופי יופי ועוד יופי כשלכל אורך הספר העדינות מובילה. חיות של צבעים טעמים ורגשות אשר מבליטה את הכיעור והבזבוז שיש במלחמה בטיפשות ובאטימות. ההתחלה קצת מעיקה אך ההמשך מפצה.

לא משהו. פשוט לא.
מצאתי את הספר הזה כשטיילתי ברחוב עם אמי ועם בתי. איזו הפתעה נעימה זו היתה! הוא היה מונח בתחנת אוטובוס בעיר ילדותי. מישהו הניח אותו במיוחד בשביל שאמצא אותו. הוא היה רטוב, בטח שכב שם כל הלילה בגשם. אבל זה בכלל לא הפריע לי. לקחתי אותו לייבוש במרפסת של בית הורי.
וכמובן שהתחלתי לקרוא...

לא אהבתי! הספר הזה שטחי בעיניי! חוץ מדמותו של לאוני, שהיא דמות מלאה ברבדים, שאר הדמויות שטוחות מאוד, בעלות תכונות בודדות. אנחנו לא נחשפים לשום מחשבה ולשום פן נוסף שלהן.
קצת ספויילר:
אפילו אדריאני, שהיא אחותו האהובה של לאוני, שלוקחת חלק כל כך גדול בחייו היא מעין דמות רקע, זה לא באמת משנה אם היא שם או לא. והמורה? גם היא, לא ברורה. דמות שטוחה לחלוטין.

* וספיילר קצת יותר רציני:*

בשביל מה הסופר יצר את דמותו של הילד? היא לא היתה נחוצה! אבל היא גרמה לי לשנוא את ספפו, לשנוא ממש! איזו מן אם מתייחסת כך לבנה? מה זו "המפלצת" הזו? זה לא עורר בי אמפתיה כלפיה, למרות שלדעתי זו הייתה כוונתו של הסופר, לא עורר בי שום חמלה. זה עורר בי כעס אמיתי. לא הגיע לה הסוף הטוב של הבחורה שמוצאת אהבה, איך היא מעזה לנעול את בנה יחידה? אני אפילו לא מצליחה להעלות את המחשבות על הכתב. אולי זה היה ככה פעם, התביישו בילד שנולד עם בעיה כלשהי (גנטית אני מניחה?). נורא. העניין הוא שהדמות הזו לא קידמה את העלילה כהוא זה! אולי רק הראתה את הניגוד בין המצב כפי שהוא באמת לבין הזיותיו של הקצין הגוסס ששאל אם הילד שלו כבר מדבר... זו נראית לי הסיבה היחידה שאולי.... אבל גם לא.

למה בכל זאת שני כוכבים?! כי זה נכון, הסופר כותב טוב. התיאורים, הדיאלוגים. הם שנונים וכתובים היטב (בעיקר כשהם יוצאים מהפה של לאוני, כי נראה ששאר הדמויות לא באמת מסוגלות לזה).

פייר? התאכזבתי! בעיקר לאור הביקורות המשבחות.

ספר מענין, שנקרא בשקיקה עם סוף ידוע וצפוי.
העלילה על חייל יווני החוזר לכפרו ממלחמת העולם השניה עם מסר על שכן שמת בה. במילחמה זו היוונים הוכו קשות על ידי הטורקים.
החייל החוזר פוגש את אלמנתו של המת וההמשך צפוי.
הספר מתאר את אורחות החיים בכפר, תנועות חברתיות כמו הקומוניסטים וארועים אחרים.
הכתיבה נחמדה. היות והתוצאה צפויה הרי שהמתח העלילתי אינו קיים.
הסיפור נחמד אבל אינו עוצר נשימה.
עדיין שווה לקריאה.

הדבר הראשון שרציתי לעשות כשסיימתי את הספר הוא לסוע לשדה התעופה ולמצוא כרטיס למקום הקסום ולאי הקסום הזה. מי שמחפש מתח ועלילה מפתיעה הגיע למקום הלא נכון. העלילה צפוייה אבל הכתיבה, אוי הכתיבה, הנאה צרופה, מלודיות והתרוממות רוח מהדימויים והתאורים המרהיבים של פיסת אדמה קטנה וקרובה פיזית אבל עם זאת כל כך רחוקה. מומלץ בכל פה.

לאוני דריואס חוזר מהמלחמה בה הפסידו היוונים מול התורכים בשנות העשרים של המאה הקודמת. במלחמה זו נפצע ובבית החולים אושפז יחד עם ידידו ורנאס, שפצעו קשה יותר ולאחר מספר ניתוחים וכריתת הרגל לא התאושש ומת. כל אותה עת ניסה לאוני לאושש את רוחו של וארנס עד שלבסוף חש זה בקיצו הקרב ובא והפקיד בידי לאוני מספר פריטים שאותם ימסור הלה לאשתו האהובה.
לאוני חוזר הביתה ויחד עם אחותו הוא חוזר לכפר נעוריו באי לסבוס, אותו אי הטובל בירוק והשוררת ספפו כתבה שם את שירי האהבה שלה. באי זה פוגש לאוני באשתו של ורנאס ומוסר לה את החפצים תוך שהוא מגלה אשה יפהפיה, שהכל חושקים בה.
התאורים בתחילת הספר יפים להפליא והספר מתקרב לנקודת השיא במפגש האישי הכואב בין אשת הידיד, המכונה ספפו בספר, לבין לאוני. אלא שבאמצע הספר הכל שוקע למיני סיפורים צדדיים על המתרחש בכפר ועל המועקה שחש לאוני במפגשים שלו עם ספפו ועל רגשותיו כלפיה, רגשות שכביכול אינם יאים.
כאן מתחיל השעמום הגדול כשהספר מוביל לכיוון ברור, אבל הכל הבל הבלים ומיני סיפורים סתמיים המסיט את קו העלילה העיקרי וחושף החמצה אחת גדולה.
גם הסיום סתמי לגמרי כשלאוני בוחר לעזוב עם אחותו את הכפר. שום כלום של ספר. למרות הפוטנציאל הגדול של הספר ויכולת הכתיבה המרשימה של מיריביליס, הספר אינו ממריא לשום מקום והוא לגמרי לא מומלץ.

אני כל-כך, כל-כך, אוהב את סגנון הכתיבה של מיריביליס. המשימה שלי עכשיו היא למצוא את "בתולת הים הקדושה", הספר השלישי שלו שתורגם לעברית, אבל הוא כבר לא בהדפסה. בכל מקרה, לא ספר מלחמתי כמו "החיים בקבר", אלא יותר מה ש"וזרח השמש" הוא ל"הקץ לנשק"- הספר שמתאר את אחרית המלחמה, את התלאות של מי שנשאר בחיים.