רציתי לשאול אתכם שאלה, ותענו לי בכנות גמורה. מה אתם מעדיפים, לקשקש עם חברים או לקרוא ספר?
ידעתי. ידעתי שגם אם לא הייתם עונים בכנות, הייתי מנחשת את התשובה. לא תוכלו לשקר לי, לא בפנים ולא בלב. בכל פעם שאתם מדברים עם מישהו אתם חושבים שבזמן הזה הייתם יכולים לקרוא ספר.
אתם אבודים יקירי. יש לכם מחלה מאובחנת או יותר נכון תסמונת שקוראים לה ספרת. על משקל חצבת, רככת ושעלת, או במינוח מקצועי S.F.R. פעם חשבו שהתסמינים שלה מעידים שאתם על הרצף, מהצד הימני שלו (או השמאלי, איך שתרצו. הלקות הזאת תוקפת אנשים משני צידי המפה ללא אפליה). היום יודעים שהסימנים לרצף דומים, אבל לא זהים. דוגמה? אתם, הלוקים בבעיה, מבינים מצויין ניבים, דימויים ומטבעות לשון. אתם מזהים נהדר הבעות פנים, יש לכם יכולת אבחנה חדה במיוחד לאופי של הזולת. אז אתם לא על הרצף, אפילו לא אספרגר. אתם פשוט אוהבים להיות לבד עם הספר שלכם.
אין לכם רגע דל ולא משעמם. אתם תקראו אפילו פרסומות או ספר טלפונים, אם לא יהיה ספר בסביבה.
אני מאוד מתביישת בלקות הזאת. אני לא יודעת מה אתכם. אני מספרת בגלוי שאני מכורה לספרים, אבל לא מגלה לאף אחד שכשהוא מבלבל לי את המוח, מבפנים אני צועקת לו שישתוק כבר או ינתק את הטלפון כי אין לי סבלנות אליו.
הלקות הזאת הרחיקה ממני הרבה אנשים. עובדה מצערת. אני אפילו לא חושבת לנסות טיפול רפואי או פסיכולוגי כי מתחת לסף ההכרה אני נהנית מזה. עצוב.
אני מרחמת על יקירי ועל האנשים המקיפים אותי, הם סובלים מהבעיה שלי, לא אני. אני מרחמת עליהם ולא על עצמי.
עד כאן הווידוי שלי. עשיתי אאוטינג ללקות שלי כדי לגרום לחולים שלא להתבייש במחלתם ולא לנסות להצניע אותה. אתם לא אשמים. חבל רק שמשרד הבריאות לא הכניס את מחירי הספרים לסל הבריאות. הוזלה משמעותית היתה מקלה עלינו. היציאה מארון הספרים לא היתה קלה בשבילי, אבל נחוצה. הארון עולה על גדותיו מרוב ספרים והייתי חייבת לצאת כדי שיהיה מקום לעוד ספרים.
מקום, זו אחת הבעיות העיקריות. אנחנו לא אגרנים במודע. אבל אנחנו רכושניים למדי בעניין ספרים. כשאנחנו אורזים מזוודה, הם נכנסים ראשונים. לי עצמי יש שתי קטגוריות. ספרים שאני רוצה לשמור, כאלה שלא אכפת לי למסור. בסתר לבי אני יודעת כי גם אם תתרחש איזו דיסטופיה ולא יהיה אינטרנט בעולם, יהיה לי מה לקרוא (בהנחה שהבית שלי יישאר שלם גם אחרי הקטסטרופה).
אני מקווה שהפוסט שלי עזר לכם קצת. צרת רבים חצי נחמה (נכון שיש כאלה שיגידו נחמת טיפשים, אבל מיד אתייחס לסופר אחד, לא חכם במיוחד, ואבקש את סליחתו שניצלתי במודע את השטח והזמן של הביקורת עליו כדי להעלות את המודעות ל-S.F.R).
הסופר שלנו, אמנם סופר, אבל לא בטוח שהוא קורא הרבה. ולמה אני מגיעה למסקנה זו? אלף, כי אם הוא היה קורא הרבה הוא היה שם לב שהוא לא כותב מי יודע מה, ובית, בקצב שהוא כותב אין לו כנראה זמן לקרוא ספרים, וגימל, רשימת התודות בסוף מופרכת לחלוטין, ואם למישהו יש כל כך הרבה חברים, אין לו זמן לקרוא ספרים.
אז מה היה לנו בספר הזה? כל מה שכתבתי בביקורת על הספר אמנות או נמות, רלבנטי בהחלט גם לספר הזה (אם לא קראתם עדיין את הביקורת ההיא, אתם מוזמנים לקרוא. אתם לא חייבים לככב, רק לקרוא). בספר הזה, רק הנושא השתנה. מוות בחווה עוסק בסחר בלתי חוקי בכלבים. וזאת עליכם לדעת, בבריטניה אין דבר כזה למכור גורים למי שמתחשק וכמה שמתחשק בלי להעביר אותם בדיקות וחיסונים והכנסת שבבים, כי כלבים ללא בקרה, פרושם צרות.
פיטר ג'יימס חקר היטב את הנושא בהיותו חובב חיות נלהב (בביבר הפרטי שלו יש איזה שישים-שבעים חיות ובהמות בית, שמסבות לו ולרעייתו עונג מיוחד). הספר נכתב על תקופת שלהי הקורונה, שבה אנשים רבים רצו לקנות כלבים כדי שיארחו להם לחברה. מחיר הגורים עלה פלאים (2500-3000 פאונד) לגור שיש לו מסמכים (גם אם הם מזויפים), ולכן, משפחות פשע בדרג בינוני, משתלטות על הענף הריווחי הזה, וגונבות גם גורים וגם כלבים להרבעה.
בחווה אחת מתרחש רצח, והחוואי הצעיר נרצח כשהוא מתקומם נגד הגנבים הבאים אישון לילה. בואו נגיד את האמת. רצח הוא תמיד עצוב, אבל לסופר לא כדאי לרצוח תיכף בתחילת הספר כשאנחנו לא מפתחים שום רגש אל הנרצח. גם הרצח הבא נגע ללבי, אבל לא יותר מדי, וכל עניין הכלבים הגנובים לא זעזע אותי כלל. אני לא בנאדם של כלבים (גם לא של חתולים), ולא של פרפרים ולא של מקקים. קשה לי עם חיות. הן מלוכלכות (רוחצים אותן פעם בתקופה, אני אפילו לא מסוגלת לגעת בילד שלא רוחצים אותו לפחות פעם ביום), החיות רובצות בכל מקום, יש להן ריח דוחה, בקיצור, לא כוס התה שלי. ואם אני אקומם עלי עכשיו את כל החברים באתר (כל אלה שהתמונה שלהן היא חתול או כלב) ניחא, אבל חשוב להדגיש. צער בעלי חיים, כן!!! התעללות בבעלי חיים, זוועה!!!
מה שבאמת משך אותי לקרוא בספר הארוך והעבה הזה, זה הסיפור על ילדה אחת שנדבקת בכלבת בגלל נשיכה של גורה בלתי מחוסנת. כלבת זו מחלה מזעזעת. כדאי לכם לקרוא על כך בוויקיפדיה. מחלה כל כך איומה, שבמאה האחרונה רק מעטים שרדו אותה ונשארו בחיים, אם כי נזקקו לשיקום ארוך. הנגיף אוכל את תאי המוח. כדי לטפל באותם בודדים ששרדו, הפעילו עליהם את פרוטוקול מילווקי, שבו מכניסים את החולה לתרדמת מלאה, כולל פעילות מינימלית של המוח, כדי לדכא את הנגיף ולהניח לגוף להתגבר עליו. הסיפור הזה, שבא להוכיח עד כמה סחר בלתי מוגן בכלבים הוא מסוכן, ממש קרע את לבי.
אז מי שאוהב את פיטר ג'יימס, כמוני, למרות שהוא מודע לחסרונותיו הגדולים, כמוני, ימשיך לקרוא את כל ספריו, כמוני.
ומי שממילא לא אוהב את פיטר ג'יימס, בניגוד למיליוני אנשים בעולם, יעקם את האף הפיינשמקרי שלו, וימשיך לעשות קיצוצים בתקציב בזמן שפיטר ג'יימס מתגלגל מצחוק כל הדרך אל הבנק. בסוף יש איזו סצינה ארוכה של התפלשות בהפרשות של החזירים, מה שמפיק מכל הצוות המשטרתי שפע של בדיחות קרש. פיטר ג'יימס כל כך טוב בבדיחות קרש, שבכל פעם שהגיבור שלו רב פקד רוי גרייס חושב מחשבה צינית, ג'יימס מסביר לנו שהוא "חשב בציניות", כאילו הוא אינו בטוח שאנחנו הטיפשים נבין שמדובר אכן בציניות.
טוב, כבר מזמן למדתי שגם פיקחות היא מתנה משמים, ומי שעמד בסמטה עם מסננת בזמן שחילקו את השכל, לא אשם בזה.
