ביקורת ספרותית על מפעל הבובות מאת אליזבת מקניל
ספר טוב

---

״מפעל הבובות״-אליזבת מקניל

הוצאת כנרת זמורה
349 דף

לונדון 1850
אז, לאף אחד לא היה איכפת מיתומים, האנשים הפשוטים.

ספר רומן עדין עם רוע ברקע.

סיליאס ריד, בן 38, בעל חנות לפריטי אספנות וחיות מפוחלצות שמכין בעצמו, חושב שהוא אמן מדהים. קמצן וחסר רגש. ככל הנראה מגלומן, פסיכופט וסוציופט.
הוא קונה גוויות חיות מאלבי, ילד בן 10 שגר עם אחותו היצאנית בחדרון עלוב בבית בושת ומתפרנס מהיד לפה.
אלבי גם מוכר בדים לאייריס שמרחמת עליו.
איירייס ואחותה התאומה רוז, בנות 21, עובדות בהיכל הבובות של גברת סולטר. הן נותנות להוריהן את המשכורת. המפעל להכנת בובות פורצלן בהזמנה (לפי תמונות דאגרוטיפ- שזה היה תמונות על לוח צילום מהמאה ה-19. ״פילם״ ראשונים. האופנה היתה אז לצלם גם אנשים שנפטרו, רבים מהם היו ילדים למען הזיכרון). אם זה לילדים חיים, או לילדים מתים. רוז התעסקה עם הבדים להלבשת הבובות ואייריס עם ציורי הפנים והשיער.
אייריס מאד אהבה לצייר ורצתה לצייר יותר מפנים של בובות.
בין רוז ואייריס יש קנאה גדולה, ״סמויה״.
אייריס פוגשת את סיליאס דרך אלבי והוא מפתח אובססיה חולנית ולא טובה כלפיה.
אלבי מצטער שהכיר ביניהם. הוא מחבב את אייריס שתמיד מתייחסת אליו יפה.
אייריס גם פוגשת את לואי פרוסט, צייר שלומד באקדמיה המלכותית שמעוניין בה כמודל שלו ואף מבקש מאחותו קלריסה לבקש זאת.
היא עוזבת את עבודתה במפעל הבובות, בשמחה להפטר מגב׳ סוליטר ואחותה רוז שרק מתייסת כלפיה בקנאה והופכת למודל של לואי.
בינתיים, סילאס מפתח אובססיה יותר דמיונית ואכזרית כלפי אייריס שמבחינתו, היא שלו.
העלילה כולה נעה על ציר הזמן של 1850 וציור.

ספר טוב. חוץ מקטע מסוים מעורר תחושת קבס.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על מפעל הבובות