אתם יודעים מה ההבדל בין ספרות מגוייסת לספרות אמיצה, נכון?
ספרות מגוייסת היא ספרות שמגוייסת לטובת רעיונות שאתם לא אוהבים ודעות שלא מוצאות חן בעיניכם.
ספרות אמיצה, לעומת זאת, מגוייסת לטובת רעיונות שאתם דווקא כן אוהבים ודעות שמשקפות את דעתכם.
כן, כפי שיודע כל מי שעקב אחרי מערכות הבחירות האחרונות - הכל מפוזיציה.
אז אם אעז ללחוש בשקט שכבר היו דברים מעולם ומה עם "השלישי" למשל -
מישהו בטח יצעק: "ווטאבאוטיזם!"
(פרטים בטוויטר, למי שבמקרה לא דובר את השפה).

ובכן.
אעז לצאת מהפוזיציה ולומר שאכן מדובר בספרות מגוייסת.
נראה שהרב חיים נבון החליט שהרעיונות שביטא בספרו "מכים שורשים" זקוקים גם לביטוי נגיש בפרוזה.
"חופשי זה" הוא דיסטופיה.
הוא מתרחש בעולם עתידי שבו הרעיונות הפרוגרסיביים ניצחו: מדינת הלאום נחלשת, ראש הממשלה הוא דמות שולית וכמעט בלתי מוכרת, המשפחה במבנה המסורתי שלה הוכרה כמוסד דכאני וקשרים בין בני אדם מוסדרים ע"י חוזה ומוגבלים בזמן כדי לשמור על החופש ולמנוע דיכוי.
למי מכם שכל זה נשמע לו דווקא כמו אוטופיה ולא דיסטופיה - טוב, בשביל זה יש את הספר. בשביל לדבר על המחיר.
הטכנולוגיה בספר אמנם מתקדמת מעט מזו של ימינו, אבל לא באופן מהותי (למעשה, חוסר ההתקדמות והדריכה במקום הם חלק מהבעיות אותן מעלה הספר).
ולמרות שמתברר שהטכנולוגיה אחראית על אי אלו מהבעיות שמציג הספר, היא בכלל לא העניין.
השמרנות שאותה מייצג הספר איננה שמרנות של קפיאה על השמרים והתנגדות לכל חידוש, ודאי לא חידושים טכנולוגיים. היא מורכבת יותר.
היא מאמינה בכוחו של הידע שנצבר במשך הדורות ובשינויים תהליכיים שנעשים תוך חשיבה ולא מתוך חדוות הרס של הישן והמוכר.
גיבור הספר, אור, ובת זוגו נכון לזמן התרחשות העלילה, רוט (root, השמות סמליים כמובן) מצליחים לקלף קצת את העטיפה הנוצצת של העולם בו הם חיים ולגלות משהו מהאפרוריות של המציאות המסתתרת מתחת. אבל בעוד שרוט מנסה למשוך את אור הלאה, להבנה הבאה, לצעד הבא, אור נאחז ברעיונות עליהם גדל, בחופש שלו, שכולל גם את החופש לעצום עיניים, ולשלם את מלוא המחיר.
כך, עד סיום הספר שמצליח לרפרר ל-1984 ועם זאת להפגין אופטימיות זהירה, במידה.

מה הפריע לי בספר?
כלומר, חוץ מהעובדה שהוא מגוייס באופן בולט?
שזה אומר לפעמים להאכיל בכפית את הרעיונות של הכותב, שזה אומר שלא תמצאו בו קישוטים ספרותיים מכל סוג. כתיבה פשוטה, telling ולא showing וכן הלאה.
אבל כל זה קביל לז'אנר, ואחרי הכל יש לא מעט ספרים שכתובים כך מבלי שתהיה להם תשתית עומק רעיונית כפי שיש לספר הזה.
אם הסיפור מסקרן ומושך לקריאה - לפעמים זה מספיק.
אבל התיאור של עולם עתידי שבו האנושות אימצה את התאוריות הפרוגרסיביות ולכן אנשים מאמינים שהם משוחררים מדיכוי הוא עולם שאין לו היתכנות.
הרי המאמינים בתאוריות יחסי הכוח והדיכוי אינם באמת מאמינים בשינוי.
למעשה, בעולם שמתחלק למדכאים ומדוכאים, אם הם אי פעם ימצאו את עצמם בצד המנצח, לשיטתם - הם יהפכו בעצמם למדכאים, ולכן עליהם להמשיך ולטפח את תדמית המדוכא הנרדף לנצח, ועם הבעיה הזאת, הספר בכלל לא מתמודד.
טוב, אולי עבור קוראים מהזרם הזה - הרעיון שהם ימצאו את עצמם בפוזיציית המנצח הבלתי מעורער - הוא הדיסטופיה האמיתית.

בביצוע טוב יותר תחת עיטו של סופר מוכח, הרעיון שבבסיס הספר היה עשוי להוליד יצירה פנומנלית בסגנון של 'עולם חדש מופלא', המאירה זוויות אחרות של עתיד מנוכר בו הטכנולוגיה הופכת לרועץ עבור האנושות המוכרת לנו - האנושות המשפחתית והאינטימית. תחת זאת קיבלנו יצירה בינונית ומטה, אפורה וקשה לקריאה. אם תחילת הספר קשה לקריאה בגלל המושגים הטכניים הרבים, הרי שהמשך הספר בלתי קריא בגלל חוסר האמינות - שלא לומר הילדותיות - של העלילה, ושל כל דיאולוג בו.
התחושה העצובה שמתעוררת בקורא היא של כותב שאינו עושה את מלאכתו נאמנה, יוצר דמויות בלא אהבה, ושם בפיהן מלל שנועדו להעביר נקודה, במקום שהקורא ישתכנע במסר מאליו, כפי שסופרים אמיתיים עושים. אני מאד מעריך את הרב חיים נבון כאישיות תורנית ואידאולוגית, מה גם שאני מסכים עם מרבית מסריו, אבל הצורה שבה הוא מעביר אותן בספר הזה חוטא למטרה שלו עצמה, ומוטב שהספר רב הפוטנציאל היה נכתב בידיו של אומן שיודע את מלאכתו.

ספר טוב!
תחילת הקריאה מעט מסורבלת ולא זורמת, בכל זאת קוראים על מציאות עלילתית בדמות שנת 2089. לא דבר של מה בכך.
אך ברגע שמתגברים על הבלבול ההתחלתי ומבינים את משמעות המילים העתידניות, מתחילים להנות באמת מהספר.
העולם העתידי המתואר הוא כצפוי, לא מזהיר במיוחד. הטכנולוגיה משתלטת על חיינו בשלל כיוונים שטרם חשבנו עליהם, בכך הוא מזכיר את הסדרה "מראה שחורה" למי שראה.
לסיכום, ספר טוב אצלי נמדד בכך שהוא ממשיך ללוות אותך במחשבות כמה ימים לאחר הקריאה. והספר הנ"ל בהחלט עושה זאת.
האם העלילה מוגזמת או שמא ריאלית? נדע בעוד 70 שנה.