ביקורת ספרותית על מלחמת האזרחים האמריקנית מאת ברוס קאטון
ספר לא משהו

---

"אי־הבנות רבות ומצערות נפלו בין הצפון לדרום, בשנים שקדמו למלחמת האזרחים, אולם העגומה מכולן הייתה שאף צד לא חש – עד שהיה זה מאוחר מדי – כי הצד האחר אכן מתכוון בכובד ראש למה שהוא אומר. רק לאחר שהחלה המלחמה למעשה, הבחינו הבריות כי יריביהם מתכוונים להילחם מלחמה של ממש" (עמוד 76).

הספר "מלחמת האזרחים האמריקנית" שכתב ההיסטוריון האמריקני הנודע ברוס קאטון (הוצאת מערכות, 1979) הוא ספר מאכזב. הוא מאכזב משום שהוא למעשה, סיכום מאקרו של המלחמה בכללותה וחבל שכך. פירוט מדויק של המהלכים היה מאפשר להבינם לעומק. גם כך עדיין היו בו סיפורים מעניינים על המלחמה.

בקרב בול ראן (21 ביולי 1861) שנערך סמוך לנהר בול ראן (במרחק של כ־50 ק"מ מוושינגטון הבירה) למשל, ביקש גנרל הקונפדרציה בורגארד לבצע התקפת אגף ששאבה השראה ממהלכי נפוליאון באוסטרליץ. בפועל, "צעדו של בורגארד הסתיים בכישלון מחפיר. ממש כמקדאול, לא היה לו מטה הראוי לשמו, וכתוצאה מכך, עבודת המטה השגרתית לא התבצעה כלל. פקודות לא הגיעו ליעדן; אלה שהגיעו ליעדן – לא הובנו, או שלא נהגו לפיהן; והתקדמות אגף ימין של כוח הקונפדרציה הסתכמה למעשה בסדרה של פרפורי עווית של בריגדות אחדות" (עמוד 93).

במהלך הקרב ראה בריגדיר־ג׳נרל בארנרד בי מצבא הקונפדרציה כיצד בריגדה מווארג׳יניה "עומדת איתן וממטירה אש עזה: בריגדה בפיקודו של מי שהיה מרצה במכון הצבאי של וארג׳יניה, בריגדיר־ג׳נרל תומס ג׳ונתן ג׳אקסון" (עמוד 94). אז קרא בריגדיר־ג׳נרל בי: "הנה ג׳אקסון ניצב שם, כחומת אבן" (עמוד 94). כך זכה הגנרל המהולל ביותר בצבא הקונפדרציה בכינויו: סטונוול ג׳אקסון.


ב־6 באפריל 1862 נתקלה ארמייה מצבא האיחוד שפעלה במערב טנסי, עליו פיקד גנרל כמעט אלמוני, קצין חי"ר בוגר וואסט־פוינט בשם יוליסס גראנט, בארמייה מצבא הקונפדרציה שעליה פיקד ג׳ונסטון. הכוחות לחמו סמוך לכנסיית שילה (ועל שמה נקרא הקרב). "גראנט הופתע, וביום הלחימה הראשון כמעט שנדחף צבאו לתוך נהר הטאניסי. אולם צבאו המוכה של גראנט הצליח להתקבץ וליצב את שורותיו בעוד מועד, ג׳ונסטון נהרג בקרב" (עמוד 104).

עם רדת החשיכה החלו להגיע תגבורות. הגנרל שארמן, רעו של גראנט מימי וואסט־פוינט, ניגש אליו ומצא אותו יושב בגשם תחת עץ. כמו רבים אחרים גם הוא רצה להמליץ למפקד הארמייה על נסיגה, אבל במקום אמר: "מה גראנט, השטן עבר עלינו היום". גראנט הרים את ראשו, ההדליק סיגר ופניו הוארו. "כן, אבל מחר נדפוק אותם", אמר גראנט וכך עשה. זהו סיפור טוב, שנטוע עמוק במסורת צבא היבשה האמריקני מאז, אך קאטון לא מזכיר אותו כלל וזו המחשה טובה לכך שהספר כתוב בצורה יבשה ומשעממת. יש בו סקירה טובה של המלחמה בכללותה אבל היא לא מעניינת דיו.

עם זאת, המבוא המצוין ומאיר העיניים שכתב למהדורה העברית בנימין עמידרור, ראש ענף תורת לחימה בחטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד), שווה קריאה. כך למשל כתב בו עמידרור כי "החייל של מלחמת האזרחים נשר כידון ואף הצמיד אותו לרובהו בהסתערות. אולם כידון הרובה היה נחוץ ויעיל רק בעידן המוסקט הישן, חלק־הקדח, הבלתי מדויק וקצר הטווח. למרות העובדה שעוד במלחמת העולם השנייה נחשב כנשר משמעותי, הרי הוכח, למעשה, כחסר ערך כבר במלחמת האזרחים האמריקנית. סחיבתו במשך 100 שנה נוספות אינה אלא עדות נוספת, אחת מרבות, לטמטום הנובע משמרנות מופרזת" (עמוד 47). זו תובנה שראוי שתהדהד.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מלחמת האזרחים האמריקנית