הסיפור הזה מתחיל באמצע. רונה ויצמן מתחתנת עם עמי. היא לא אוהבת אותו. מזהים את זה כבר במשפט הראשון של הסיפור היא מגדירה אותו ” מביטה בגבר המגודל, המזדקן, האיש שהערב נהיה בעלי.” ואז מתמקדת בכאב ברגליה אחרי ערב החתונה הארוך ובהמשך עוד משפט קצר וקובע שביתו הפך למשכנה הקבוע. ההווה של רונה נעוץ היטב בעבר שלה, היא איבדה את אביה האהוב בהיותה בת 20 ונסעה לניו יורק מותירה מאחוריה את כאב האובדן וגם את אמה ואת אחותה. בניו יורק רונה מוצאת חברים שמהווים לה תחליף למשפחה. בהיותה אומנית, היא מוצאת עבודה בתחום האומנות ומתקדמת עד שהיא מקבלת את תפקיד האוצרת במוזיאון המטרופוליטן. הכל מתנהל כשורה עד שהיא פוגשת את ג’ון, מתאהבת בו והוא הופך את חייה על פיהם. היא מחליטה לחזור לארץ ועד מהרה היא פוגשת את עמי שמתאהב בה עד כלות. רונה אוצרת בחובה סוד. הוא ידוע לנו הקוראים, אבל אינו ידוע לעמי (האמנם?).

עמי הוא גבר מושלם. הוא אלמן, יש לו שני ילדים בוגרים בן גרוש ובת שחיה בקנדה לשניהם ילדים משלהם. הוא מבשל, הוא מטייל והוא אוהב, אבל רונה? רונה חושבת שהנה שם ממתינה לה אהבה גדולה מעבר לפינה. היא מחפשת את האהבה שתסחוף אותה מעל רגליה ואינה רואה או מעריכה את מה שמצוי מתחת לאפה. היא מאמללת את שניהם תוך כדי שהיא נסחפת לזכרונות על אביה ומשפחתה, על חבר שהיה לה בצבא. אמה נפטרה והיא ואחותה נשארות לתמוך זו בזו, אבל תוך חיפוש מתמיד אחר מה שידה אינה משגת, היא אומללה ומאמללת את כל הסובבים אותה ויוצרת תוך כדי כך מערכת יחסים מתעללת גם אם לא במודע.

כרמית גלבוע ברומן הראשון שלה נוגעת. היא נוגעת במערכות יחסים מכל מיני סוגים. בינו לבינה, בין ילדים והורים, אחים ואחיות. ילדים להורים שמתחילים פרק ב’ ואהבה! אהבה זה הסיפור, הימצאה או העדרה של אהבה. הסיפור נע כל הזמן בין עבר והווה. העבר הוא זיכרונותיה של רונה. ההווה הוא חיפש אחד גדול.

כאן המקום להגיד תודה לכרמית גלבוע ששיתפה אותי בספר שלה. את הספר קיבלתי מהסופרת עם הקדשה חמה בפנים. חיכיתי לו זמן רב שיגיע בדואר, אבל הוא הצדיק את הציפיה. נהניתי ממנו. הוא קריא וזורם והסיפור בו רציף . לא אהבתי את רונה. היא הכעיסה אותי מאד, אם כי, אני יכולה להבין שלפעמים לוקח זמן ולפעמים זה כבר מאוחר מדי עד שאנחנו מבינים מה טוב לנו. רונה ניצלה את עמי, אהבתה לאביה עיוורה אותה ועד שהיא הבינה עד כמה היא אוהבת גם את אמה זה כבר היה מאוחר מדי ומעט מדי. אני רואה בספר הזה מסר. אנחנו צריכים להעריך את הקרובים לנו היום ועכשיו ולא לחכות עד שכבר אין עם מי לדבר. לא להכנע למרדף אחרי מה שאולי נוכל להשיג או לא אלא לעצור רגע ולהעריך מה יש לנו כאן ועכשיו, לתת לזה ביטוי בעיקר מול מערכות היחסים שלנו.

אני רוצה להתייחס גם לתמונת הכריכה: התמונה כל כך מתאימה והולמת את הספר ועתה לאחר הקריאה, היא מתארת את הסיפור בצורה מושלמת. אני רואה בה הרבה סיטואציות מתוך הסיפור. מרגישים שיש כאן הקפדה על הפרטים קטנים כגדולים.

אהבתי את הספר ואני אשמח לקרוא עוד כרמית גלבוע למבוגרים כמו גם את ספר הפנטזיה השני של סדרת יעודו של דן. שיוצא בימים אלו.