ביקורת ספרותית על הדירה בפריז מאת לוסי פולי
ספר בסדר

---

הטיה קונגנטיבית מתקיימת למשל, כשאנו רואים אדם החובש משקפיים ואוטומטית מסיקים שמדובר באינטליגנט, שלא לומר אינטלקטואל. כנראה שאותו סוג של הטיה מופיע כשאתה קורא ספר של אגתה כריסטי, מיד אחריו מותחן בלשי אחר-נוסף, ומשוכנע שהוא, השני, יהיה באותו הסגנון ובעיקר באותה הרמה. אז לא, צר לי. אפילו שבביקורת על ספרה הקודם של לוסי פולי, בניו יורק טיימס, "רשימת המוזמנים", נכתב כמובן שהוא "כמו קלאסיקה של אגתה כריסטי הגדולה". שוין. אני לא בא לקעקע את רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, היא אכן מהווה מקור התייחסות, פרסום וקידום מכירות משמעותי כבר קרוב לתשעים שנה (משנות הארבעים של המאה ה-20); אני רק מזכיר שהיא איננה מבוססת על נתוני מכירה אלא על סקרי פופולאריות ובעיקר, שחלק לא מבוטל מהספרים שזכו למדבקה הצבעונית והנחשקת על כריכתם "רב מכר של הניו יורק טיימס", היו ברובם עלילות ריגול סבוכות שלא ברור אם שרדו את שיני הזמן ("המתופפת הקטנה", "תיק שקנאי"), או מותחנים פסאודו-תיאולוגיים עם עלילה מגוחכת (לטעמי) בסגנון "כולם על כולם" ("צופן דה וינצ'י", שלוש שנים בראש הרשימה, רבותיי!). במילים פשוטות: לא בהכרח ערובה לאיזושהי ספרות איכות קאנונית, שתיוותר כאבן דרך לדורות הבאים. "ספרים אהובים על הרבה אנשים" תהיה הגדרה יותר מדויקת.

מבנה המותחן "הדירה בפריז" אכן שאול מספרים רבים שקראנו בעבר (וסרטים רבים בהם צפינו): פרקים קצרים המסופרים כל פעם מפיה וממחשבותיה של דמות אחרת, שופכים אור נוסף על המתרחש ומקדמים בכך את העלילה. או שלא. אלא ש"ההפתעות" שפולי כנראה מאוד השתדלה לשתול במעברים שבין הפרקים הם, בסופו של דבר, כל כך נדושים, כל כך מגוחכים, שדי מהר גלשתי לקריאה צינית -שלא מאפיינת אותי בד"כ, אני באמת זקן מכיל ביום-יום!- ולנסיונות משועממים לנחש את המהלך הבא, שלא לומר - לדמיין את הלכי הרוח של הסופרת בעת עבודתה על הספר, שעה שהיא רוכנת אל שולחן כתיבה עשוי עץ מלא-מהגוני עליו מפוזרות ערימות של דפי A4, עפרונות מחודדים וספל תה ארל גריי ללא סוכר אך עם תוספת עננת חלב מלא, ההופכת אט-אט את גוונו מכהה לבהיר. "בטח מה זה מרוצה מעצמה", אמרתי לעצמי, עת חייכה היא בהנאה לא מבוטלת וחשבה בלבה - "אויש! אני כזו מתוחכמת!"... אופס, עוד הטיה קוגנטיבית.
רוצים דוגמה? הנה (אזהרת ספוילר): סוף פרק - "משהו גורם לי לסגת כמה צעדים. אני רואה חפץ חד ומתכתי בוהק בידו"; פרק הבא - "אבל רגע, לא, לא... עכשיו אני רואה שהוא לא מחזיק סכין. זה אייפון בנרתיק מתכתי". בחייאת דינק. טוב שלא הוסיפה "זה נרתיק אייפון בכיסך או שאתה סתם שמח לראות אותי?!".
עוד אחת? בכיף: "משהו נוחת על כתפי: חבטה קהה, כבדה. ואז דקירה חדה קורעת את בשרי". הגיבורה מתה לדעתכם?! נעעע, מה פתאום, הגזמתם, רחוק מזה. בפרק הבא: "חתולה כנראה זינקה מהדלפק ליד הדלת ונעצה את הטפרים שלה כדי להשיג אחיזה...". חתולה תעלולה.

אני לא בא לטעון, אפילו שזה אולי טיפה נשמע ככה, שאין לי עניין בספרות קלילה, אפילו טיפה נכלולית, כזו שלא דורשת איזשהו מאמץ אינטקלטואלי, ידע מוקדם ועשיר בקלאסיקות כרפרט, או נטילת תרופות מבוססות מתילפנידאט לשם השגת קשב וריכוז מיטביים. יש לי הרבה נסיעות ברכבת לאחרונה וזה בדיוק המוצר הנדרש, שתי רמות, נניח, מעל מה שהאמריקאים מכנים Pulp Fiction. טוב, בסדר, שלוש רמות מעל. כבר נדרשנו כאן מספר פעמים לסוגיית הצורך האנושי לבלוס מפעם בפעם פרוסה עם שוקולד, אפילו יש לך את האופציה לסטייק בכל יום (מר"ן א. גולן שליט"א). גם אני מחזיק בבית אוסף תקליטים מכובד של כל הקלאסיקות, אבל בדרך לים, באוטו, אני בכיף משתטה עם Coco Jumboo של Mr.President, מה קרה?! לפחות אני עם חלונות סגורים. אבל אני כן מתעקש לומר, שגם ספרים קלילים בהגדרה, לא כאלה המתיימרים להסתיר רבדים נעלמים שידרשו אח"כ את ניתוחיו המלומדים של מנשה דובשני לסיוע בחשיפתם, יכולים להשאיר לך משהו לאחר השלמת קריאתם. חומר למחשבה. תובנות. תחושת סיפוק. משהו. וכל אלה נעדרים מהספר "הדירה בפריז". למצער.
שורה תחתונה, לא בא לי לסבן את הקוראים בערב שישי ולכן אני מודה, לאחר מחשבה ביני וביני, שנראה לי שקניתי את הספר רק כי הופיעה בשם שלו המילה "פריז". האמא של ההטיות הקונגנטיביות, ת'אכלס.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על הדירה בפריז