זהו הספר הראשון של ליעד שהם שאני קורא, אבל בהחלט לא האחרון.
כתיבה קולחת, לא מתחכמת, מאוד מהנה ומאוד זורמת, בהחלט מתאים למשפט "לא תוכלו להניח את הספר".
שהם מצליח להכניס אותנו לעולמו של יוני בראל, מתמחה אצל שופטת בבית המשפט המחוזי, שרגע קטן של תשוקה ותאוות בצע הופכים את עולמו.
שהם לוקח את הקורא למסע מהיר ומותו אל מאחורי הקלעים של הליכים משפטיים כאלה ואחרים כשהוא מכניס פיתולים עלילתיים, חלקם נראים היום כמעט קלישאתיים, חלקם בהחלט מפתיעים.
השפה של שהם היא שפה מדוברת, אתה קורא ובהחלט יכול לדמיין שמישהו עומד מולך ומספר לך את הסיפור.
עלילת המתח בסדר, אם כי, לפחות מבחינתי, לא דחפתי ולא הסתקרנתי כל כך ב"מי עשה את זה?" אלא יותר ב"מה יוני יעשה עם הסיטואציות שהכניס את עצמו אליהן ועם אלו שנכפו עליו".
גם הפתרון של התעלומה, מבחינתי, היה קצת חלש, וקצת בגדר של "מהר מדי, קל מדי". אם כי עובדה זו לא הפריעה להנאה של הקריאה.
בהחלט ספר מומלץ לטיסה / לחופשה / או ליום סגרירי במיטה.

הספר של עדי ממוקה מתחיל בצורה די מגניבה וגם כתוב בקונספט שאני לפחות לא נתקלתי בו עד היום. בספר שלושה גיבורים, טליה, מתן ואבשלום, והספר מסופר בגוף ראשון, של כל אחד מהם. מה שאומר, שאין מספר אחד, אלא שלושה, שזה שינוי מרענן. מה גם, שהחצי הראשון של הספר זורם, מעניין ולמרות שהעלילה לא מקורית (אישה מנהלת רומן עם גבר נשוי שמבהיר לה שהוא לא יעזוב את אשתו בשבילה) אתה זורם עם הספר.

אבל, אחרי 100 עמודים כאלה, זה מתחיל לעייף שלא לומר, לחזור על עצמו. טליה חוזרת על אותם משפטים שוב ושוב (לא מאמינה שנפלתי לזה, איך יכולת ללכת אחריו ככה, האם אני עד כדי כך נואשת?) שבשלב מסוים אפילו נכנס רצון לצעוק על הספר (או יותר נכון על טליה) "יאללה, תסתמי, תפסיקי כל הזמן לרחם על עצמך".
קשה להגיד שהעלילה מפתיעה, או מקורית, זו עלילה יחסית דלילה, עם מעט דמויות (כאמור, שלוש דמויות ראשיות ומעט דמויות רקע שאנחנו לא שומעים אותן בכלל, אלא רק יודעים שהן קיימות).

אם אתם בטיסה, זה ספר שיכול להעביר לכם כמה שעות של טיסה בכיף, כזה שמצב אחד לא ירדים אתכם, ומצד שני, לא תצטרכו להתעמק בו יותר מדי.
הפרקים הם קצרים מאוד (שלושה, ארבעה עמודים גג) ואני מצאתי את זה דווקא מקל ונוח.

סך הכל... פסדר.
בשורה התחתונה... לא חובה.

חייב לציין שבהתחלה לא הצלחתי להתחבר לסיפור ולדמויות, אולי בגלל שמאז שהספר נכתב, אי שם בשנת 2000 זכינו להרבה גרסאות של "חברים טובים מתאספים בארוחת ערב ואז הסודות מתגלים, אם זה בגלל יין, או בגלל פלאפונים על השולחן, או בגלל משחקי אמת ושקר". ה"ז'נאר" הזה קצת מיצה את עצמו.

ככה שכמעט מחצית מ-78 העמודים הלא מאוד גדולים ועמוסים בטקסט הלך על המשחק וזה פחות עניין אותי.

אבל, ברגע שהמשחק מסתיים, ואנחנו מתחילים ללוות את ארבעת הגיבורים ביום שאחרי, בימים שאחרי ואפילו בחודשים שאחרי, ומבינים מה קרה להם באותו ערב גורלי (שגם הוא מחביא כמה סודות) הספר נהיה מעניין הרבה יותר.

אם את החצי הראשון שלו לקח לי כמה ימים לצלוח, את החצי השני סיימתי בנשימה עצורה אחת.

אז לא, לא פסגת היצירה, אבל אם תם נוסעים לחופש או אם יש לכם נסיעה ארוכה או טיסה לא מאוד ארוכה, הספר הזה הוא אופציה מספקת, לא דורש יותר מדי, לא משאיר משקעים יותר, לא גורם לנו לתנודות רגשיות יותר מדי, אבל כן מעביר את הזמן בצורה לא נוראית יותר מדי.

פשוט מקסים.
הקומיקס שהיווה בסיס לסדרת הנטפליקס, לדעתי צריך להיות ברשימת הקריאה של כל בן/בת נוער. בטח ובטח אם הוא חלק מהקהילה הלהטבית. אני חושב שהסרט גם צריך להיות חלק ממערכת החינוך וספר חובה לקריאה. גם העובדה שמדובר בקומיקס תורמת לחיבור המאוד גדול אל שני הגיבורים הראשיים, ניק וצ'ארלי. מה שיפה בספר שהוא עוסק בנושא, שבחלק מהמקומות (גם בארץ) נחשב לטאבו, אבל אינו עוסק בהתנצלות, או בפחד, או ב"אוי ואבוי אני הומו", אלא עוסק, כמו בכל סיפור אהבה ראשוני של בני הנעורים, בהתרגשות, בפרפרים וכן, יש כאן גם את האלמנט הלהטבי והביסקסואלי.
התרגום מעולה והחוזק של הספר, או יותר נכון החוזק של אליס אוזמן, הוא לווא דווקא בדיאלוגים, אלא דווקא ברגעים הקטנים, היא יכולה על פני מספר עמודים לתאר רגע קטן של נער מאוהב.
זה קסום, זה מקסים, ויאללה, אני ממשיך לספר השני.

מאוד מאוד מומלץ גם למי שאינו בן נוער, וכן מוכן לתת צ'אנס לזאנר הקומיקס. (ובואו, אני הייתי נער אי שם באלף הקודם)

"שהאדה" של יואב שמש לוקח את הקורא למסע ישראלי בליבם של צעירים ממגזרים שונים המחפשים את דרכם בחיים, בתל אביב, ומנסים לדלג בין מוסכמות חברתיות להגשמה עצמית, בין דיעות קדומות, לעתיד ליברלי וטוב יותר, בין העולם של פעם, לעולם של המחר.

הכתיבה של שמש קולחת, מהנה, אינה כבדה (גם שהנושא הוא כבד) ובסך הכל חווית הקריאה בספר היא נהדרת.

הסיום המפתיע, הלא צפוי, ואולי אפילו מתסכל במקום מסוים, משאיר הרבה מאוד קווי עלילה של הדמויות המרכזיות פתוחות. ועדיין, אתה מרגיש, בדיוק כמו שם הספר, שהיית עד לעדות של צעירים תל אביבים (שמאלנים) שמנסים להיות הילד המקובל של הכיתה.

ממליץ מאוד לקרוא את הספר ואין לי ספק ש-304 העמודים, יגרמו לכל חובב קריאה, להתאהב בשי, נהוראי ואבתיסאם.

ספר סביר, לא משהו כבד מדי, לא משהו טוב מדי, אבל כן זורם.
כותרת המשנה "סיפורים ממחלקה פסיכיאטרית לילדים" קצת מטעה, מתוך 200 העמודים בערך 20-30 עמודים אשכרה מתייחסים ל""סיפורים ממחלקה פסיכיאטרית לילדים".
בסך הכל בסדר, אבל לא מה שהיינו מגדירים, ספר חובה.