ביקורת ספרותית על שמש מרה מאת ליליה חסין

---

יש קו משותף שאני מאוד אוהבת בספרי הוצאת אריה ניר. תמיד בליבת הסיפור יעמוד סיפור אנושי, כזה שפורט על כל נימי הרגש, וכזה שאף פעם לא משאיר אותי אדישה.
גם הספר הזה כזה. וגם הספר הזה עורר בי דברים, אומנם בהסתייגות קלה, ואחזור אליה בהמשך.

הסיפור מתחיל בסוף שנות החמישים ופורש בפני הקורא את התקופה כמעט עד לתחילת המילניום.

אלג'ירה. כפר קטן בהרים. סעיד ונאג'ה הם הורים לשלוש בנות. סעיד הוא בעל מקצוע טוב, וכשהוא מקבל הצעת עבודה בפריז, הוא לא מהסס ונוסע. כעבור חמש שנים יצטרפו אליו אשתו ובנותיו. המטרה היא לבנות חיים אחרים, טובים יותר, להתוות עתיד טוב יותר עבור המשפחה, להביא איזה שינוי בחייהם.
והשינוי אכן הגיע. אבל לא כזה שהם צפו, ומה שיעשה להם השינוי הזה- יטלטל את עולמם. כמשפחה, ובכלל.

אחיו הגדול של סעיד, קאדר, גם חי בפריז עם אשתו המקסימה, בבית גדול, ולכאורה לא חסר להם דבר, חוץ מהדבר שרצו יותר מכל- ילד.
כשנאג'ה מגלה שהיא הרה, מבקש ממנה סעיד למסור את התינוק לאחיו ולאשתו. לא דבר בלתי רגיל במקום ובתרבות ממנה היא באים. מצבם הדחוק הכריע את החלטתה של נאג'ה והיא נעתרת.

אבל הגורל תמיד יודע להתל, ונאג'ה הביאה לעולם תאומים. בנים. אחד מהם נמסר לקאדר, הדוד. לא כולם ידעו מהמעשה. ממש כמו הכיסא שאחת מרגליו נשברה, ומאז הוא תמיד מתנדנד, וכבר לא יחזור להיות דבר יציב ובעל שווי משקל. הסוד הגדול, שמקורו בשקר שייכרך סביבם כתכריכים שיהיו להם כמו משקולת המושכת אותם מטה כתזכורת תמידית למה שעשו.

"הסודות שנקברים אינם מתים. אם הם לא פורצים החוצה, הם פולטים אדים שנגדם אי אפשר לעשות דבר." (עמ' 40)

ליליה חסין מתארת יפה את קשיי ההגירה, את הקושי להתאים עצמך למדינה אחרת, בה הכל שונה כל כך ממה שהכירו. השפה, התרבות, הקודים החברתיים, ויותר מכל- ההתנגשות בין מה שהכירו כל חייהם, למה שהם מכירים עכשיו, ולזה צריכים להסתגל. הרצון לשמר את המסורת אל מול הקִדְמָה.
הם רצו עתיד טוב יותר לילדיהם, ומצד שני חינכו אותם לבינוניות, וזה במקרה הטוב, על אף שיכלו יותר.

אז למה ההסתייגות?
הסיפור מתפרש על פני כמה עשורים, כאלו משמעותיים, בהם קרה הרבה, דברים שהביאו לשינויים. הסופרת מרפרפת עליהם.
הספר היה צריך להיות (בעיניי כמובן) עבה הרבה יותר, ועם סיפור כזה, הספר היה צריך להיות כמו תרכיז סמיך, ולא תמצית מדוללת. עם יותר עיבוי הוא יכל בקלות להפוך לסאגה משפחתית.

אבל,
ליליה חסין בהיותה עיתונאית, ועל פי שמה אני מניחה שהיא בעצמה נצר למשפחת מהגרים, יודעת לכתוב ולספר סיפור. אשמח לקרוא עוד דברים שלה אם יש כאלה ואם יתורגמו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שמש מרה