מתישהו, הוא ייצא בעברית כנראה.

אז אקרא אותו שוב ובטח גם אכתוב ביקורת מסודרת.

עכשיו?

עכשיו זה סתם איוורור רגשות.

***

הוא הגיע בשעה טובה קצת לפני סוכות, כשלא היתה לי שניה לקרוא אותו.

קשה לזכור את זה עכשיו, נראה כאילו עברו מיליון שנה, אבל בסוכות היינו עסוקים. אנחנו תמיד עסוקים בחגים: הילדים בחופש ואנחנו יוצאים לטיולים, מבשלים, מארחים, אין רגע פנוי.

חיכיתי לשמחת תורה.

חג עמוס, אמנם, אין הרבה שעות שקט בבית, אבל במעט שיש, תכננתי להתחיל לקרוא אותו.

***

שמחת תורה בישוב דתי באזור שבו האזעקות נדירות: לדעת ולא לדעת.

כיתת הכוננות מוקפצת, אנשים מסתובבים עם נשק, שמועות מתחילות לרוץ.

המועקה הולכת וגוברת, מנסה לשכנע את עצמי ואת הילדים שהשמועות מוגזמות, שהן עוברות מפה לאוזן ומתנפחות, כבר ברור שקורה משהו חמור אבל די. עשרות הרוגים? תחנת משטרה נשלטת על ידי מחבלים? בטוח יש פה הגזמות.

אבל השמועות עקשניות, הזמן עובר ואף אחד לא מפריך אותן.

ב-8:30 אני מגיעה לתפילה, מתחילה לקלוט מה המצב ומיד מסתובבת וחוזרת הביתה להעיר את אחותי שמתארחת אצלי: להכין אותה לאזעקות שאולי יבואו, לנעול את הדלת, שלא תישאר לבד בבית פתוח.

עד סוף שחרית, כולם כבר חזרו הביתה להדליק פלאפונים, לבדוק הודעות.

כולם מבינים שצווי שמונה בדרך.

אחד אחרי השני הם מקבלים אותם, עולים על מדים ונוסעים.

בקידוש היישובי המסורתי של שמחת תורה מבקשים מכולם להדליק פלאפונים, להיות דרוכים, לחכות להתראות.

בסוף התפילה אנחנו מאריכים את השולחן בבית: אחי וגיסי כבר עולים על מדים ויוצאים, אחותי וגיסתי והילדים מצטרפים אלינו לארוחה.

זאת ארוחה מלאת דריכות, פטפוטי ילדים, הומור שחור שעוד לא ברור בדיוק על מה הוא מוסב אבל הוא תמיד שם, ליתר בטחון. 

יש בה גם עליצות, כצפוי מסיטואציה שבה ילדים קטנים ופעוטות מתאספים בבית אחד והמבוגרים סביבם נזהרים לא לדבר כשהם שם, לא לחשוף יותר מדי.

יש שם גם חרדה ואי אמון ומתח בלתי נסבל.

וכשכולם הולכים אני מתיישבת לקרוא.

אני יודעת שתכף, תכף יצא החג. תכף נקרא חדשות, תכף נדע באמת מה קרה. מה קורה (אני לא מעלה בדעתי שזה עוד קורה, אני בטוחה שאירוע, חמור ככל שיהיה, כבר אמור להסתיים בשלב הזה. עכשיו כבר מתחקרים, מבררים, מבינים איך ומה, עד צאת החג, ראשון בבוקר לכל היותר כבר אקבל הסבר מסודר מה קרה בדיוק, איפה ואיך -)

אני יודעת שתכף ייצא החג ואני לא אוכל להתרכז בשם דבר חוץ מהחדשות, אני יוצרת לעצמי בועה מנותקת מהעולם ומנסה לקרוא.

***

בהמשך, אזכר איך כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי שהוא הולך להיות קשה לקריאה: ספר שהעלילה המרכזית שלו היא ניסיון להוציא אדם צעיר מכת.

בספרים הקודמים של הסדרה, חשבתי אז, היה לי קל להתעלם מהזוועות: רוצחים אכזריים, פסיכופטים, שרוצחים לשם תענוג, שמתעללים בקרבנותיהם לפני ואחרי מותם נראו לי כמו תופעה נידחת במיוחד שסופרי אקשן ובלש מקדישים לה יותר מדי תשומת לב מתוך הנחה משונה שדווקא זה מה שהקוראים מחפשים, שזה מה שתופס את תשומת לבם ומרתק אותם לספר.

היה לי קל לרפרף מעל העמודים האלה בספרים ולהגיד לעצמי שאלו המצאות חולניות של סופרים, שדברים כאלה לא באמת קורים, שאפשר להסיט את המבט ולדלג.

כתות, לעומת זאת, הן אמיתיות. הזוועות שחווים חברי כתות מתפרסמות מעת לעת כשפרשייה כזאת מתפוצצת בחדשות: ההתעללות הנפשית והפיזית, הסבל של ילדים שנולדים לכת.

זה מחריד וקשה לקריאה.

ככה חשבתי כשהתחלתי לקרוא, כשעוד יכולתי להאמין שרוצחים אכזריים שרוצחים לשם תענוג, שמתעללים בקרבנותיהם לפני ואחרי מותם הם בעיקר קוריוז ספרותי.

לפני שהמציאות הזכירה לי שהדחפים האלה כנראה נפוצים ממה שנוח לי להאמין, שאלו החינוך והתרבות שעוצרים אנשים מלממש אותם, שמלמדים מגיל צעיר שזה פסול ואסור ומחריד. 

וכשהתרבות והחינוך מעודדים אנשים לממש אותם? זוועות שנראו כאילו נלקחו מתוך ספרי בלש פרובוקטיבים יתממשו אחת לאחת.

ואי אפשר עוד להסיט את המבט.

כל ניסיון שלי לחזור לספר בשבתות, זמני השקט והאסקפיזם שלי, נכשל.

המחשבות חזרו לזוועות האמיתיות, לקרוא על זוועות דמיוניות? למה? מה הטעם?

נטשתי אותו לפרק זמן.

***

בסוף כן קראתי אותו.

העלילה התקדמה באיטיות, זה תמיד באיטיות בסדרה הזאת.

סוכנות הבילוש של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט לוקחת על עצמה בספר הזה לשחרר בחור צעיר מכת.

רובין נכנסת לכת בזהות בדויה.

היא הולכת ונחשפת לשיטות המצמררות של שטיפת המוח וההתעללות שמחזיקות את חברי הכת במקומם.

כשהיא תרצה לצאת משם, לא בטוח שזה יהיה פשוט כל כך.

לכת, יש לציין, יש יחסי ציבור מצויינים: סלבריטיז שמעריצים את מייסד הכת הכריזמטי מדברים בעדה, כל מי שיוצא נגדה זוכה לסדרת השמצות מתוקשרת היטב עד ששמו מוכתם מכדי שמישהו יקשיב לו.

המתודה הזאת לא מדלגת על רובין וסטרייק ונראה שהם צריכים להצליח לגלות ולהוכיח את סודותיה האפלים של הכת לא רק למען הלקוח שלהם שמבקש לשחרר את בנו מציפורניה אלא גם לשם ההישרדות שלהם עצמם: כדי להצליח להתנער מהאשמות שמפנה כלפיהם הכת ולקיים את סוכנות הבלשות המצליחה שלהם אל מול המתקפות הפרועות.

ושוב המציאות מתערבבת לי עם הספר: הרשתות החברתיות, הפייק ניוז, ההשמצות הפרועות. 

תרבות של חופש, חופש דיבור, חופש דת ואמונה, שבאופן פרדוקסלי מאפשרת להגן על הזוועות הכי גדולות באמצעים ובטיעונים הכי מודרניים, בעזרת הדוברים הכי פוטוגניים ומשכנעים.

הגעתי לסוף הספר עם תחילת שחרור החטופים: 

מכתב שכתבה חטופה לחוטפים נחשף בחדשות ומתערבב לי עם המכתבים שחברי הכת מחוייבים בעזרת איומים ומניפולציות לכתוב לקרובי משפחתם. ילד מורעב בדיוני מתערבב לי עם עדויות הילדים המשוחררים, ונראה שאין מפלט ואין מנוס ולכו תאמינו שיהיה סוף טוב כשהכל  אפל כל כך מסביב, בעולם האמיתי. 

אסקפיזם? לא ממש.

הרי גם בו כרגע קשה להאמין.

מתישהו, הוא ייצא בעברית כנראה.

אז אקרא אותו שוב ובטח גם אכתוב ביקורת מסודרת.

עכשיו?

עכשיו זה סתם איוורור רגשות.

***

הוא הגיע בשעה טובה קצת לפני סוכות, כשלא היתה לי שניה לקרוא אותו.

קשה לזכור את זה עכשיו, נראה כאילו עברו מיליון שנה, אבל בסוכות היינו עסוקים. אנחנו תמיד עסוקים בחגים: הילדים בחופש ואנחנו יוצאים לטיולים, מבשלים, מארחים, אין רגע פנוי.

חיכיתי לשמחת תורה.

חג עמוס, אמנם, אין הרבה שעות שקט בבית, אבל במעט שיש, תכננתי להתחיל לקרוא אותו.

***

שמחת תורה בישוב דתי באזור שבו האזעקות נדירות: לדעת ולא לדעת.

כיתת הכוננות מוקפצת, אנשים מסתובבים עם נשק, שמועות מתחילות לרוץ.

המועקה הולכת וגוברת, מנסה לשכנע את עצמי ואת הילדים שהשמועות מוגזמות, שהן עוברות מפה לאוזן ומתנפחות, כבר ברור שקורה משהו חמור אבל די. עשרות הרוגים? תחנת משטרה נשלטת על ידי מחבלים? בטוח יש פה הגזמות.

אבל השמועות עקשניות, הזמן עובר ואף אחד לא מפריך אותן.

ב-8:30 אני מגיעה לתפילה, מתחילה לקלוט מה המצב ומיד מסתובבת וחוזרת הביתה להעיר את אחותי שמתארחת אצלי: להכין אותה לאזעקות שאולי יבואו, לנעול את הדלת, שלא תישאר לבד בבית פתוח.

עד סוף שחרית, כולם כבר חזרו הביתה להדליק פלאפונים, לבדוק הודעות.

כולם מבינים שצווי שמונה בדרך.

אחד אחרי השני הם מקבלים אותם, עולים על מדים ונוסעים.

בקידוש היישובי המסורתי של שמחת תורה מבקשים מכולם להדליק פלאפונים, להיות דרוכים, לחכות להתראות.

בסוף התפילה אנחנו מאריכים את השולחן בבית: אחי וגיסי כבר עולים על מדים ויוצאים, אחותי וגיסתי והילדים מצטרפים אלינו לארוחה.

זאת ארוחה מלאת דריכות, פטפוטי ילדים, הומור שחור שעוד לא ברור בדיוק על מה הוא מוסב אבל הוא תמיד שם, ליתר בטחון. 

יש בה גם עליצות, כצפוי מסיטואציה שבה ילדים קטנים ופעוטות מתאספים בבית אחד והמבוגרים סביבם נזהרים לא לדבר כשהם שם, לא לחשוף יותר מדי.

יש שם גם חרדה ואי אמון ומתח בלתי נסבל.

וכשכולם הולכים אני מתיישבת לקרוא.

אני יודעת שתכף, תכף יצא החג. תכף נקרא חדשות, תכף נדע באמת מה קרה. מה קורה (אני לא מעלה בדעתי שזה עוד קורה, אני בטוחה שאירוע, חמור ככל שיהיה, כבר אמור להסתיים בשלב הזה. עכשיו כבר מתחקרים, מבררים, מבינים איך ומה, עד צאת החג, ראשון בבוקר לכל היותר כבר אקבל הסבר מסודר מה קרה בדיוק, איפה ואיך -)

אני יודעת שתכף ייצא החג ואני לא אוכל להתרכז בשם דבר חוץ מהחדשות, אני יוצרת לעצמי בועה מנותקת מהעולם ומנסה לקרוא.

***

בהמשך, אזכר איך כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי שהוא הולך להיות קשה לקריאה: ספר שהעלילה המרכזית שלו היא ניסיון להוציא אדם צעיר מכת.

בספרים הקודמים של הסדרה, חשבתי אז, היה לי קל להתעלם מהזוועות: רוצחים אכזריים, פסיכופטים, שרוצחים לשם תענוג, שמתעללים בקרבנותיהם לפני ואחרי מותם נראו לי כמו תופעה נידחת במיוחד שסופרי אקשן ובלש מקדישים לה יותר מדי תשומת לב מתוך הנחה משונה שדווקא זה מה שהקוראים מחפשים, שזה מה שתופס את תשומת לבם ומרתק אותם לספר.

היה לי קל לרפרף מעל העמודים האלה בספרים ולהגיד לעצמי שאלו המצאות חולניות של סופרים, שדברים כאלה לא באמת קורים, שאפשר להסיט את המבט ולדלג.

כתות, לעומת זאת, הן אמיתיות. הזוועות שחווים חברי כתות מתפרסמות מעת לעת כשפרשייה כזאת מתפוצצת בחדשות: ההתעללות הנפשית והפיזית, הסבל של ילדים שנולדים לכת.

זה מחריד וקשה לקריאה.

ככה חשבתי כשהתחלתי לקרוא, כשעוד יכולתי להאמין שרוצחים אכזריים שרוצחים לשם תענוג, שמתעללים בקרבנותיהם לפני ואחרי מותם הם בעיקר קוריוז ספרותי.

לפני שהמציאות הזכירה לי שהדחפים האלה כנראה נפוצים ממה שנוח לי להאמין, שאלו החינוך והתרבות שעוצרים אנשים מלממש אותם, שמלמדים מגיל צעיר שזה פסול ואסור ומחריד. 

וכשהתרבות והחינוך מעודדים אנשים לממש אותם? זוועות שנראו כאילו נלקחו מתוך ספרי בלש פרובוקטיבים יתממשו אחת לאחת.

ואי אפשר עוד להסיט את המבט.

כל ניסיון שלי לחזור לספר בשבתות, זמני השקט והאסקפיזם שלי, נכשל.

המחשבות חזרו לזוועות האמיתיות, לקרוא על זוועות דמיוניות? למה? מה הטעם?

נטשתי אותו לפרק זמן.

***

בסוף כן קראתי אותו.

העלילה התקדמה באיטיות, זה תמיד באיטיות בסדרה הזאת.

סוכנות הבילוש של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט לוקחת על עצמה בספר הזה לשחרר בחור צעיר מכת.

רובין נכנסת לכת בזהות בדויה.

היא הולכת ונחשפת לשיטות המצמררות של שטיפת המוח וההתעללות שמחזיקות את חברי הכת במקומם.

כשהיא תרצה לצאת משם, לא בטוח שזה יהיה פשוט כל כך.

לכת, יש לציין, יש יחסי ציבור מצויינים: סלבריטיז שמעריצים את מייסד הכת הכריזמטי מדברים בעדה, כל מי שיוצא נגדה זוכה לסדרת השמצות מתוקשרת היטב עד ששמו מוכתם מכדי שמישהו יקשיב לו.

המתודה הזאת לא מדלגת על רובין וסטרייק ונראה שהם צריכים להצליח לגלות ולהוכיח את סודותיה האפלים של הכת לא רק למען הלקוח שלהם שמבקש לשחרר את בנו מציפורניה אלא גם לשם ההישרדות שלהם עצמם: כדי להצליח להתנער מהאשמות שמפנה כלפיהם הכת ולקיים את סוכנות הבלשות המצליחה שלהם אל מול המתקפות הפרועות.

ושוב המציאות מתערבבת לי עם הספר: הרשתות החברתיות, הפייק ניוז, ההשמצות הפרועות. 

תרבות של חופש, חופש דיבור, חופש דת ואמונה, שבאופן פרדוקסלי מאפשרת להגן על הזוועות הכי גדולות באמצעים ובטיעונים הכי מודרניים, בעזרת הדוברים הכי פוטוגניים ומשכנעים.

הגעתי לסוף הספר עם תחילת שחרור החטופים: 

מכתב שכתבה חטופה לחוטפים נחשף בחדשות ומתערבב לי עם המכתבים שחברי הכת מחוייבים בעזרת איומים ומניפולציות לכתוב לקרובי משפחתם. ילד מורעב בדיוני מתערבב לי עם עדויות הילדים המשוחררים, ונראה שאין מפלט ואין מנוס ולכו תאמינו שיהיה סוף טוב כשהכל  אפל כל כך מסביב, בעולם האמיתי. 

אסקפיזם? לא ממש.

הרי גם בו כרגע קשה להאמין.