ביקורת ספרותית על עד שהאבק ישקע מאת שרון צוהר

---

" איך תמיד כשאני חש שאני נתון בחושך מוחלט, אני מוצא את עצמי מוקף בהבזקים של אור?"

זו אחת מהשאלות הרבות שעופר שואל את עצמו במהלך הספר, שאלה שנגעה לליבי עד מאד בעיקר לאור התקופה החשוכה שכולנו חווים כעת.
עופר ומאיה הם זוג עם היסטוריה, בזמן שבו הסיפור מתחיל, הם גרושים כבר שנתיים. עם זאת, הם עדיין חיים באותה עיר ועדיין מסתובבים בין הרגליים אחד של השנייה, ולמרות הזמן שחלף מאז הגירושים, הם נמצאים במחשבות ובעיקר בלב אחד של השנייה.
לאט, לאט עם התקדמות העלילה, מגלה הקורא מה הביא אותם למצבם הנוכחי. הספר מתחיל בצורה קלילה ומשעשעת, אך בהמשך הוא הופך לקשה ובכל זאת לא הייתי מוותרת על קריאתו משום שעולה בו נושא חשוב מאד לדעתי והדמויות בו עוברות תהליך עמוק ומשנה חיים.
את עופר ומאיה כיוון קלף טארות מסוים, אבל כמובן שלא חייב להימצא קלף כדי לכוון כל אחד מאיתנו לשאלות החשובות שאליהם ניסתה הכותבת לכוון את קוראיה ואלו הן:
1. מה אתה צריך בחיים כדי לשרוד?
2. האם היה זמן בחיים שלך שחשת שיש לך את כל מה שיכולת לבקש?
3. מה השתנה?

זהו מסוג הספרים שיובילו את הקורא לחשבון נפש ולפרופורציה בנוגע לחיים, כאן המקום להזהיר שקיים בו טריגר והוא נושא האובדן, לכן אנשים שחוו אובדן והאבק טרם שקע בקרבם, מן הראוי שיחכו מעט עם הקריאה. יחד עם זאת, יש בו את רגעי האתנחא הקומית הבאים בעיקר בדמותם של שלושת החברים הטובים של עופר: יוסי, גינאדי וליעד. ויש בו מסר אופטימי מאד, המשתקף בציטוט שהבאתי בתחילת הסקירה: מי ייתן ונמצא את עצמנו מוקפים תמיד בהבזקים של אור.

» ביקורות נוספות של לקרוא ברון - חנות ספרים
» ביקורות נוספות על עד שהאבק ישקע