הביקורת נכתבה ביום רביעי, 15 בנובמבר, 2023
ע"י הקוסמת
ע"י הקוסמת
לאחר שדירגתי שלושה ספרים בחמישה כוכבים, כתבתי שתי ביקורות מהללות והתחלתי לכתוב שלישית, הגיע הזמן לאזן מעט את המצב, למרבה הצער. אי אפשר רק להנות ולהשתעשע בביקורות על ספרים אהובים; יש גם לתרום לחברה ולהזהיר אותה מפני ספרים איומים ונוראים. ספרים כמו ״ממלכת הלל״ מאת ד״ר אריאל קרפ.
לפני שתקראו את הביקורת, אציין שלא קראתי את הספר עד הסוף; דילגתי על מספר קטעים קצרים וכן עצרתי את קריאתי בו לצמיתות כשהגעתי בערך לאמצעו.
ובכן, למה הספר הזה נוראי כל כך עד שאני מרשה לעצמי לכתוב עליו ביקורת קטלנית מבלי לסיים אותו?
בראש ובראשונה, מכיוון שהעלילה משנית בו לתיאורי הזוועה - לפחות עד הנקודה שאליה הגעתי. אחד הגיבורים, בו עוסק החלק הראשון, (נדמה לי שהיה זה ארסוס) עושה את דרכו בספר דרך מגוון גילויי אלימות פיזית ומינית, המתוארים באופן גרפי ודוחה במיוחד, ודומה שהם שיאה של כל התרחשות, כאילו לא תיתכן התפתחות בעלילה מבלי שאדם אחד לפחות ימות, יוכה, יעונה, ילחם באחר, יקיים יחסי מין אינטנסיביים, יפצע, יאנס או שיוטל בו מום, וכל זאת בפירוט רב ומיותר, בעוד שנושאים אחרים - כמו, לדוגמה, העלילה עצמה, או הדמויות - מוזנחים, ונאלצים להסתפק בשיירי הכתיבה שתיאורי הזוועה מותירים אחריהם.
ואם בדמויות עסקינן, אציין שאף אחת מהדמויות שהכרתי בספר לא הייתה מורכבת, מעניינת, או אפילו אמינה ואנושית, ואף אחת מהן לא עוררה את אהדתי, ולו לרגע. לאחר שסגרתי את הספר לא הקדשתי מחשבה נוספת אף לא לגורלה של אחת מהן. מבחינתי יכלו כולן להרוג אחת את השניה בהילולה גדולה של אותה אכזריות ריקה מתוכן הממלאת את דפיו של הספר הזה.
לרוב, אני מאד אוהבת ספרים, ומאד מעריכה את היכולת להיכנס אל תוך עולמם הפנימי של הסופרים; אולם לספר הזה, ולעולם הזה, אין בי כל אהבה, הערכה, או רצון להיכנס.
צערי היחיד הוא על שלא החזרתי אותו למדף מהר יותר.
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
