הספר "צלליות" שיצא לאור לפני חמש שנים הוא "אנתולוגיה הכוללת 11 סיפורים העוסקים בשבירות נפש האדם". ייחודה של אנתולוגיה זו, שהיא מכילה סיפורים פשוטים על אנשים רגילים(כמוני וכמוכם), ובאותה עת גם עוסקת בשאלות שכולנו לפעמים שואלים את עצמנו. האם אני נורמלי? השתגעתי? כלומר בקשר ובגבול הדק שבין שפיות לשיגעון, שלעיתים מטושטש וסמוי מן העין.

מה שיפה ומבורך בפרויקט הספרותי הוא: שכל ההכנסות מהספר מועברים לעמותת אנו"ש, המסייעת לפגועי הנפש להשתלב בקהילה. אומרים שחברה נמדדת ביחסה לחלשים. פגועי הנפש הם חלק מאותה חוליה חלשה, הם זקוקים לעזרה, תמיכה והבנה. קניית הספר יכולה לתרום להם ולו במעט.
למעורבות חברתית זו נרתמו סופרים ישראלים מוכרים ובינהם ניתן לציין את: אמיר גוטפרוינד, אתגר קרת, אשכול נבו, עוזי וייל, אסף גברון ועוד.

כל אחד לדעתי יכול למצוא בסיפורים דבר כלשהו להתחבר אליו. אחד הסיפורים שנגע לליבי וגם מדגיש את הנושא עליו מדבר הספר הוא: "בסוף היא תאהב אותי" שכתב אשכול נבו ומספר על אהבה נכזבת(מי מאתנו לא חווה זאת?!) שבו נער בן 17 התאהב בנערה מבה"ס, חיזר אחריה, ורקם הזיות ואשליות אהבה לפרטי פרטים במהלך השנים, עד אשר חצה את הגבול הדק ולעיתים הלא ברור.

אם הצלחתי לעורר בכם הזדהות, דיינו.