לא קראתי את ספריו הקודמים של אסוואני. "רפובליקת כאילו" לא מתעלה בעיני לאיכות ספרותית אבל בכל זאת העלילה והתיאורים רתקו אותי. הספר עוסק בעצם במאבק דורי שהתקיים במצרים המושחתת - בין דור הבנים והבנות הסטודנטים המשכילים לבין הוריהם המרופדים בשכבות כסף ומעמד ורק פוחדים לאבד את מצבם. סיפור על מהפכה רחוב שהצמיחו צעירים מתוסכלים שהצליחו לסחוף רבים ולהפיל את מובארכ המושחת אבל לא מעבר לזה. לא נער את המדינה מן היסוד ולתקן אותה. מנגוני הכח קראו את המצב ונערכו ודיכאו את המשך המהפיכה. רוב העם לא הצטרף ואפילו נמאס לו כבר מהמורדים ואפילו תקף אותם. זאת האכזבה הגדולה. מעצבי דעת הקהל ומהנדסי התודעה השלטוניים הצליחו לשתול בדיות על מעורבות זרה (ישראל ואמריקה באימון ומימון המורדים) וחכמת ההמונים נפלה שדודה לרגליהם. ציטוט מעמוד 333 ר' מנגנון הביטחון מתדרך אנשי תקשורת ובעלי ערוצי טלביזיה פרטיים וציבוריים " ...אני מדבר אליכם במלוא הכנות. עמנו בור ועם הארץ והחשיבה שלו מפגרת. רוב המצרים אינם יודעים לחשוב בעצמם. עמנו הוא כמו ילד קטן. אם אתה מניח לו להחליט לבד, רוב הסיכויים שיפגע בעצמו. תפקיד התקשורת במצרים איננו זהה לתפקידה במדינות המתקדמות. התפקיד שלכם כאנשי תקשורת הוא לחשוב במקום העם. התפקיד שלכם הוא לפתח את מוח האדם המצרי ולעצב את דעותיו. כעבור פרק זמן של השפעה תקשורתית אפקטיבית יחשבו האנשים שמה שהתקשורת אומרת הוא האמת...אין בכוונתי להשפיל את העם. אני בן העם הזה. אני מדבר אתכם על עיצוב האישיות המצרית. המצרי המצוי הוא אדם פשוט. כל מה שהוא מבקש בחיים הוא לאכול, לגדל את ילדיו, לצפות במשחק כדורגל, וביום חמישי לעשןן שתי שכטות חשיש או לשתות בירה ולשכב עם אשתו".
כשקראתי את הספר לא הפסקתי לחשוב עלינו. הצורך להשתלט אל ערוצי התקשורת כמעצבי דעת קהל. על קשרי הון ושלטון. על הפרכת פייקניוז שמוטמעים כאמת.
הספר מתאר בעצם את הקונפליקטים בחברה המצרית בין מטיפי דת פופולאריים אבל שרלטנים וחמדנים ומאבקים על קביעת קוד לבוש לנשים החיג'אב והניקאב כאילו יש להם משמעות גורלית לאומה. ושוב חשבתי עלינו. על נסיונות ההפחדה כאן של קיצוניים דתיים. הספר מציג את הקונפליקט הדתי במצרים בין קופטים נוצרים לבין קיצונים מוסלמים. שתי הדתות מתקיימות במצרים בדו קיום כבר אלפי שנים אבל ברגעי משבר משהו מצית את הקונפליקט לצרכיו לקונפליקט דמים. ושוב חשבתי על המצב אצלנו.
נושא נוסף שאסוואני מעלה הוא ההתנהגות המינית הפוגענית של הדמויות הגבריות בספרו מול נשים. הנשים מוצגות בכמה מקרים כשפחות מין שכל תפקידן להיות מוכנות לספק את תאוותו של הגבר ולהגיע לעמדות בכירות בטלביזיה. לעומת הצעירות מתגלות כדעתניות ובעלות יורה כמו אסמאא ודניא.

תיקון אחר חצות/ יניב איצקוביץ
אם יש סכין שוחט במערכה הראשונה משהו ישחט במערכה השניה. עלילה סבוכה ומפותלת שמסופרת נפלא. לגמתי את הספר כמו יין טוב. לא כמו משקאות הגועל ששתו גיבורי הסיפור שיניב כל כך היטיב לתאר.
יניב איצקוביץ הוא סופר מרתק. צבר עכשווי, חילוני, שמאתגר את עצמו בכתיבה על העיירות היהודיות בסוף המאה ה 19 במרחבי אשכנז. קראתי את ספריו "אף אחד לא עוזב את פאולו אלטו" ואת "אדם וסופי". ספרים ישראליים , תל אביביים , עכשויים, פקולטה לרפואה ובנין גילרמן באונ' תל אביב, או חיילים יוצאי לבנון. ב"תיקון אחר חצות" לעומת זאת הוא מתחבר דווקא לסופרי העיירות של פעם. והוא עושה את זה מעולה.
אין לי ספק שמדובר בתחקיר מקדים מושקע מאד והתוצאה מרשימה. כל התיאורים של ביגוד, מאכלים, משקאות, בעלי מקצוע, נופים, מגורים, ועוד ועוד - כולם אמינים ומוחשיים. הוא משחזר לנו תקופה שאבדה בכתיבה בהירה וכובשת. כל הדמויות מורכבות ומוזרות ומעוגלות ואני כקורא יכולתי להרגיש אותן.
המכתב שכותב צבי מאיר לרבני ישיבת וולז'ין הוא פנינה ספרותית. היה מענין לקרא את היכולת של איצקוביץ להיכנס לראשו של הגוי כמו מפקד הביטחון נובאק ולתאר איך הוא מבין ומנתח את הנוכחות הזרה והמסתגרת של היהודים בטריטוריה שלהם.
גם בספר הזה נוכחת הפילוסופיה. כל מיני היקשים והיסקים מוטעים של הגיבורים ומעל הכל מרחפת הקושיה שטרדה את צבי מאיר שפייזמן כל חייו: איך יכול להיות שהצו האלוהי על אדם וחווה שאוסר על אכילת פרי עץ הדעת הוטל עליהם לפני שאכלו מהפרי- כלומר לפני שידעו להבחין בין טוב ורע. איך מאיימים עליהם במוות אם אינם יודעים עדיין מה זה מוות. הקושיה שחוללה את כל העלילה המוטרפת.
הפרשנות שלי לשם הספר תיקון אחר חצות – אולי הניסיון של פאני לתיקון הבית שנחרב אצל מנדה אחותה ויציאתה לדרכה אחרי חצות. או שמא תיקון של איצקוביץ בניסיון לתאר את חורבן יהדות אשכנז.
ועדיין כמה דברים שאהבתי פחות: קודם כל שיח הסוסים מדי פעם וחוץ מה המונולוג המתיש של הצייר הצבאי כשפאני יושבת מולו כמו מומיה שותקת.
מחכה כבר לספר הבא של יניב.