ביקורת ספרותית על שנת החיים האחרונה מאת נוויל שוט
ספר בסדר

---

לא כריכה, לא דירוג, לא סקירות ולא תקציר. מזל שיש שם לספר.

יש לנו בבית מדף כזה, של ספרים אחידים. לכולם כריכת קרטון אפורה, גב כריכה כתום, דפים שהפכו כבר צהובים מרוב שנים, וסמל של הוצאת מ. מזרחי או עמיחי או משהו דומה. מעניין איך היה הספר כשהיה חחדש, עם עוטפן נייר צבעוני מעל לקרטון האפור ועם דפים לבנים, ואנשים שרוצים לקרוא ולא אומרים שהתרגום מיושן. מעניין.

ובכן זה ספר מהסוג הזה, שיושב לי שנים בבית ורק עכשיו הגעתי לקרוא אותו. את נוויל שוט אני מכירה מספר אחר, המתאר את החיים באוסטרליה אחרי מלחמה גרעינית שהכחידה את חצי הכדור הצפוני וממתינים לענן הנשורת שיבוא ויהרוג גם אותם בתוך מספר חודשים.

הספר הזה הוא די דומה ברעיון הכללי, אבל עם אדם בודד, לא חברה שלמה. וכשאדם הולך למות זה לא באמת משנה לו אם הוא לבד או שאחרים גם ימותו איתו. בסוף, המוות הוא בודד.

וזאת העלילה: ג'ק טורנר נפצע בעת שירותו הצבאי. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הוא כבר אזרח, נשוי ועובד בחברה שמשווקת קמח, הוא מוצא את עצמו סובל מקושי בתפקוד בידיים, זמנים של אובדן הכרה, בעיות בראיה ועוד. רופא שבודק אותו מגיע למסקנה שהכל נובע מאותה פציעה ישנה ומרסיסים שחדרו עמוק לראש. עמוק כל כך שאין דרך להוציא אותם בלי להרוג את טורנר.

ג'ק מגלה את סופו הצפוי בשיוויון נפש יחסי, מנסה לחסל את עסקיו בעולם הזה, ובין השאר להשלים עם אשתו שאיתה הוא לא מאוד מסתדר. הוא חוזר במחשבתו אל זמן הפציעה במלחמה, אל החדר שבו אושפז כאסיר, כי היה גם פושע ועסק בהברחות, ואל שלושה אנשים שהיו איתו בתא, והכיר את קולותיהם בלי לראות אותם שכן היה חבוש מכף רגל ועד ראש. הוא מנסה להתחקות על עקבותיהם ואולי גם לעזור להם.

התרגום לא היה עומד היום בשום צורה של תקינות פוליטית, על אף שהכוונות טובות. עם טורנר היה אסור ומאושפז "כושי". כלומר חייל אמריקאי שחור שהואשם בתקיפה של נערה מהכפר בה הגדוד התארח ואז ניסה לחתוך את גרונו. הוא גם מגלה כי חייל אחר שהיה איתו, בריטי, חי כרגע בבורמה, הולך לבקר אותו ומגלה שהנערה המקומית שהלה נשא לאישה דווקא חכמה ויודעת אנגלית ולכן ראויה לו. בקיצור, טורנר רוצה לעזור למסכנים שהיו אסורים יחד איתו ומגלה שחייהם דווקא טובים, אולי יותר טובים מחייו שלו.

התרגום מעצבן מעוד סיבה, זה כנראה מאפיין של התקופה,להשמיט כינויי גוף ולמעט במילים "הוא" או "היא". למה לטרוח אם אפשר לכתוב "הלך", "אמרה" והקורא יבין וישלים לבד שזה הוא או היא?

בויקיפדיה כתוב על שוט שהוא אופטימי עד כדי מתקתק מדי, וזה נכון. זה לא רק הרצון הזה להיות טוב ולעשות טוב, זה נגיד שהגיוני. פגשתי פעם אישה שבעלה, הנווירו-כירורג, גילה שהוא סובל מגידול במוח. זה המקצוע שלו ולכן הוא ידע בדיוק מה הולך לקרות, ולכן, כך היא סיפרה, הוא התנצל מראש על כל הדברים הגרועים שהוא הולך להגיד ולעשות עם התפשטות הגידול, כי אין שליטה על זה. זו המשמעות של פגיעת ראש, פגיעה בכל מה שמעכב, פיזיולוגית ותרבותית דחפים פראייים יותר. וכאן טורנר נהיה פחות אלים, פחות גס, יותר מתורבת ככל שהפגיעה גדלה. צר לי, אבל מדד אמינות נמוך מאוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שנת החיים האחרונה