קודם כל אשבח את התרגום של עמרי סמית: קולח, נהיר ושומר על החריזה של המקור באופן יפה, אבל די מנגיש את המחזה הזה לקורא הממוצע. כפי שהוא כתב בעצמו בהקדמה: הוא שם לעצמו למטרה לא להשתמש במילה "חלד" בתרגום, ורואים את זה. יחד עם זאת, רואים גם שלא היה שנמוך עצום של המקור (אהמממ תרגומי שמעון בוזגלו אהמממ) אז אשריו ואשרינו על התרגום הזה. 
בכל מקרה, המחזה עצמו הוא מחזה מוסר נוצרי מאנגליה של סוף המאה החמש עשרה; דהיינו, לפני שייקספיר ולפני שהרנסאנס באמת השפיע על התיאטרון האנגלי (אל תשכחו שאנגליה הייתה backwater של אירופה בתקופה..), וככזה הוא מאוד נוצרי ומאוד פשטני (בכל זאת, יועד להיות מוצג לפני איכרים אנגלים על עגלות בפסטיבל דתי..)
with that being said, כן, לא מחזה נהדר לקורא יהודי במאה ה21. 
המחזה עוסק בהכנה של "כלאדם" למוות שבא עליו בהפתעה, וכמובן מהלל ומציג את האופן הנוצרי - קתולי של ימה"ב בו הדבר היה אמור להיעשות, כולל נאום הלל די מגוחך לכמורה (אירופה הייתה על סף הרפורמציה, ומוסד הכמורה מושחת ושנוא כבר מאות שנים. למשל ב"דקאמרון" מלפני 150 שנים באיטליה תקפו את הכמורה כאילו הם האנטיכרייסט. הנאום הוא תגובה לביקורת הזו שלא באמת מחזיק מים.) 
זה נחמד מבחינת העניין האנתרופולוגי - היסטורי, אבל באמת שאין כאן יותר מדי עומק פילוסופי, מורכבות או עניין מעבר לכך.
3 \ 10 החריזה יפה, היצירה סה"כ קצרה והתרגום קולח, אבל מה נעשה שזה דידקטי ופשטני.. מתגעגע למחזות יוון, הם לרוב ידעו להנגיש עקרונות דתיים באופן מרתק בהרבה.
