ביקורת ספרותית על Still Life מאת Sarah Winman
ספר טוב

---

אתם זוכרים את הפעם הראשונה שלכם בפירנצה ? השאלה הזו עולה בספר.
שלי הייתה ב2002. זוג חברים ( הוא כהן היא גיורת ) נסעו להתחתן בעיירה קטנה בטוסקנה. הצטרפנו אליהם כמה חברים , ישנו בוילה בסיסית באזור כפרי עם אווזים שרדפו אחרינו. אחרי יומיים הזוג נסע לירח דבש, החברים חזרו לארץ ואני החלטתי שאם כבר אני בסביבה הדרכים יובילו לפירנצה. נשארתי בעיר 4 ימים. טיילתי כבר לבד לפני כן אני דיי אוהב את זה. ביום הראשון הסתובבתי בכל המקומות הרגילים וביום השני העיר סגרה עלי. זו תחושה שאני לא יכול להסביר ועד היום לא יודע להסביר . איבדתי את האומץ לטייל לא הייתי מסוגל לקחת את האוטובוס שתכננתי לסיינה או סאן גמיניאנו כאילו שחומות העיר חנקו אותי וזו ההרגשה שאיתה עזבתי את העיר.

בשנת 1944 פוגש חייל בריטי בשם יוליסס את איווי סקינר היסטוריונית של אומנות בת ה64 לערב אחד בטוסקנה, רגע לפני שבעלות הברית נכנסות לפירנצה. עלילת הספר מתפרשת מאותו ערב עד 1979 כשהיא מלווה את חיי שני האנשים ( בעיקר יוליסס ) ואת ההשפעה של אותו ערב אקראי על השניים. העלילה נעה בין לונדון לפירנצה אבל בסוף מתמקמת בעיקר בפירנצה.
זה ספר שלקח לי זמן להכנס אליו. השם שלו מעיד הרבה עליו . המקצב שלו איטי, יש בו הרבה התפתחויות והוא משתרע על תקופה ארוכה עם אנסמבלי של דמויות ועדיין הוא מרגיש כאילו אינו מתקדם. זה חלק מהקסם שלו אבל צריך להתמסר לזה. חלק מזה הוא סגנון הכתיבה, חלק גדול מההתרחשויות בספר מועבר על ידי דיאלוגים (סגנון שאני אוהב אבל מאוד קשה לעקוב אחריו בייחוד בשמיעה ) ולפעמים שיחה ארוכה בין דמויות יכולה להתפרש על פרק שלם ואז בפסקה הסיפור יקפוץ כמה שנים והתרחשויות.

בתחילתה של הסדרה 'תשעה זרים מושלמים' יש דמות של סופרת שמעידה על עצמה שהיא כל כך אוהבת את הדמויות שלה שאפילו להפצע היא לא נותנת להם. מבחינתי, כקורא, זה אחד החטאים הכי גדולים שיכולים סופרים לבצע. למרות שאני מחפש אסקפיזם בספרים אני צריך את הסופרים שלי אכזריים ( מלבד זה שכותב את חיי – נא להתעלם מפסקה זו ) , גם אני מייחל לסוף טוב , אבל בסופו של דבר אני מודה להם כאשר אינם חוסכים שבטם. במובן הזה שרה וינמן , הסופרת , היא חוטאת גדולה.
עוברים על הדמויות דברים ויש כאב ודרמות אבל הן עטופות בספר בהמון חמלה והבנה שלפעמים הן מרגישות לא אמיתיות.

במובן מסוים , זה חלק מהסיבה שאני לא יודע איך "לאכול " את הספר הזה. אהבתי אותו למרות חטאיו.

עשר שנים אחרי המפגש הראשון שלי עם טוסקנה התחשק לי שוב וילה טוסקנית. שלחתי הצעה על פני המים לכל חברי ונאספנו עשרה אנשים לוילת בית אבן עם בריכה אי שם באיזור אסיסי. הקסם של החבורה שנאספה היה שאני הייתי היחיד שהכיר את כולם אבל הפכנו לחבורה מגובשת , 7 ישראלית 2 גרמניות וקאטלנית שמאז מטיילת כל שנתיים בערך ( בהפסקת קורונה מ2019 ) ליעד אחר. לבעלת הוילה קראו דונה גאבריאלה וזה הפך להיות שם החבורה. כל יום טיילנו ליעד אחר ובערב היינו מכינים ארוחת ערב עם יין טוב. באחד הימים נסענו לפירנצה – חנינו בחניון בגבעה מעל העיר וירדנו להסתובב בה. החוויה הייתה מתקנת ונינוחה אבל כמה שעות בה הספיקו לי .

זה ספר על משפחה שבוחרים ועל חברות ועל מפגשים אקראיים שיוצרים גלים גדולים בחיינו.
זה ספר פיל גוד אבל בלי הטעם הסכריני שנשאר אחר כך בפה . זה לא שאין קשיים , אבל משהו בקבלה של הדמויות עובר לקבלה של הקורא וזו כתיבה טובה.
בנוסף קפה, יין, אומנות, גבינות ובכלל איטליה שזורים בין דפי הספר וגורמים לו להרגיש כמו חופשה.

זה ספר של קריאה איטית. הקשבתי לו באודיו . בדרך כלל בספרי שמע אני מגיע באיזה שלב למהירות כפולה וזה לפעמים נותן תחושה של בליעת ספרים . הספר הזה הכריח אותי לקחת אותו לאט ( באותה צורה שמקבילו הפיזי שידוך הולם עושה לי ) והיה בזה משהו מרענן. זה לא ספר שאני יכול להמליץ לכל אחד . בינתיים הוא לא תורגם למרות שספר אחר של הסופרת תורגם : כשאלוהים היה ארנבת.
העטיפה של הספר יפיפיה ( יש תוכי בספר ) , זה ספר שני השנה שקורא עם ציפור אקזוטית על העטיפה.
שמעתי את הספר בהקראת הסופרת שהיא כנראה גם שחקנית . היא עשתה עבודה נהדרת.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על Still Life