המלכה הבלתי מוכתרת של ספרות המתח הבריטית רוקחת כדרכה רומן מהורהר שמתרחש בו פשע בריטי למהדרין.
בניגוד לספרות המתח האמריקאית, שבה הפשע שוצף ומדמם, הבלש הוא שוטר אלכוהוליסט או בלש פרטי אלכוהוליסט, שמקלל, וגם תוקע אגרוף בבטנו של החשוד האולטימטיבי, או מכסח את גולגולתו, וגם משמש בתפקיד השוטר הרע והטוב גם יחד, ולעיתים קרובות גם מעשן עד חנק ובולס אוכל שמנוני ורווי כולסטרול בדיינר נחות, בספריה של פי. די. ג'יימס מככב אדם דלגליש.
אמרת אדם דלגליש, אמרת הכל.
כבר ב-1962 בראה ג'יימס את אדם דלגליש, אלא שבמשך שישים שנה אדם אינו מתבגר כרונולוגית באותו הקצב.
סופר שכותב על רקע תקופת הכתיבה העכשווית שלו, עומד לפעמים בפני בעייה לא קלה. הספר חייב להתאים לתקופה מבחינה תרבותית, התפתחות טכנולוגית, אופן הלבוש והשפה, ולכן אדם דלגליש שהיה צעיר ב-1962 מתבגר אולי בחמש עשרה שנה במשך שישים שנה של כתיבה. מן הספר הזה שיצא לאור ב-2003 ועד מוות במעגל האבנים שיצא ב-2011 עברו על דלגליש אולי שלושה חודשים...
אדם דלגליש הוא משורר, רב פקד במשטרה, בנו של כומר, איש תרבות מהוגן, מנומס, חובב ארוחות גורמה ויינות משובחים, אבל אינו גרגרן או סובא. הוא חוקר את חשודיו כאילו היה חוקר של כתבים לטיניים או חוקר של מחזה שייקספירי אבוד, צונן, מהוגן, מדוד, רציני, קפדן ומוסרי להפליא.
גם חבריו לצוות, קייט מיסקין, פירס טרנט ופרנסיס בנטון-סמית, מקפידים להיות צנוניות בריטיות אמיתיות. הם שוקלים את מילותיהם על פי סולם הערכים של מפקדם הנערץ, הם סועדים כמוהו יצירות קולינריות מסוגננות ולא דונאטס שמנוניים ומדברים אל הנחקרים מתוך מסננת של חינוך עצמי.
החשודים וגיבורי ספריה של ג'יימס הם מיקרו קוסמוס של החברה הבריטית העכשווית: אנשי החברה הגבוהה שקיבלו את מעמדם בירושה, אנשים שפילסו את דרכם מהמעמד הבינוני אל המעמד הגבוה בזכות כשרונות ועבודה קשה, אנשי המעמד הבינוני הכפריים, העירוניים, המצליחנים, הנכשלים, הנחשלים, כאלה שסיגלו לעצמם גינונים של כבוד אבל שכחו לצחצח את חרטומי נעליהם, אנשי המעמד הנמוך הבאים מרקע סוציו-אקונומי מוכה אבטלה, שכרות או פשע, בקיצור, אם אתם מאזינים טובים לסאב-טקסט המפכה בספריה, תוכלו לשמוע בליל של מבטאים, ממבטא אוקספורדי ועד מבטא קוקני. למרות זאת, ניכר כי ג'יימס אולי מתייחסת בסובלנות אל בני המעמד הנמוך, אבל מרגישה בבית הרבה יותר בחברת בני המעמד הבינוני-גבוה ובזה מעט לבני המעמד הגבוה.
מי שרגיל לספרות מתח אמריקאית על הקצב, הפשעים המדממים והתיאורים הפלסטיים, שמעוררים לעיתים גועל, מי שרגיל שכל שני עמודים מתרחש פיצוץ, או איזה אירוע טראומטי אחר, ימצא עצמו משתעמם. מי שאוהב ספרות איכותית משובחת, מעמיקה, מהורהרת, כזו שעוסקת בסוגיות פילוסופיות-מוסריות, כזו שמנתחת רבדים חברתיים, מצבים לא חד-משמעיים וגיבורים רבי-פנים שמסתירים סודות ושקרים, ימצא בספר הזה יצירה ראוייה ומשובחת.
האם זהו ספר מתח? או רומן מתח? או רומן שבמהלכו מתרחש פשע רק מפני שגיבור הרומן הוא אדם דלגליש?
כל התשובות נכונות.
הספר הוא כמו ארוחת תה מסורתית עם כריכי מלפפונים בחמאה, סקונס ועוגת פירות, מוגשת על סרוויס פוצלן כשהתה בחלב (ארל-גריי, כמובן) נמזג מקנקן כסף. אף פעם לא תוכלו לשכוח שפי די ג'יימס היא גברת בריטית מכובדת. גם כשתדון באחרון הגיבורים הבעייתיים היא תסנן ביטוי לא ראוי בשפתיים קפוצות.
הספר הזה עוסק במוזיאון קטן, סנובי ויוקרתי בהמפסטד שעיקר עיסוקו הוא התקופה שבין שתי מלחמות עולם. מוזיאון זה גם מקדיש חדר שלם למעשי הרצח מעניינים שאירעו בשנים אלה. המוזיאון עומד בפני החלטה גורלית: לחדש את חוזה פעילותו או לסגור אותו. כיוון שהוא נוסד כגחמה של אחד, מקס דופיין המנוח, שכמו כל המשוגעים לדבר הקדיש לנושא אהבתו הרבה יותר רגש מאשר למשפחתו, עומדים ילדיו בפני דילמה גדולה. לכל עובדי המוזיאון ובני משפחת דופיין יש מניע לרצוח. בזה פוסעת ג'יימס בדרכה האהובה של אגתה כריסטי, מלכה זקנה יותר, שאהבה להציג שפע של חשודים.
למעשה רציתי להעניק לו ארבעה וחצי כוכבים, שהוא הציון הנכון ביותר לספר הזה מפני שאני אוהבת ספרי מתח שמתובלים בהומור, והמכובדות היהירה של הספר מעלה במוחי רצון לעולל איזה תעלול כדי לראות באיזה אופן יגיב אדם דלגליש.
וחוץ מזה, לידיעתכם, אדם דלגליש, הרווק הנצחי, מצא אהבה סוף-כל-סוף, ומי שינסה להשוות בינו לבין מיכאל אוחיון, גיבור ספריה של בתיה גור ז"ל, יהיה לו עסק איתי.
ועכשיו, וידוי קטן: ביקורת זו היא פלאגיאט עצמי. היא הועתקה כמעט מילה במילה (למעט שינויים הכרחיים) מן הביקורת שכתבתי על ספרה המאוחר יותר של ג'יימס, מוות במעגל האבנים. פשוט לא ידעתי מה אוכל להוסיף על הסופרת ואופן הכתיבה, למעט הדיון המקוצר בתוכנו של הספר.
והנה, עומדות בפניכם כמה אפשרויות:
1. להעניש אותי על החוצפה ולא לשבח אותי כלל וכלל.
2. לבדוק אם שיבחתם אותי בביקורת ההיא ולהסתפק בשבח ההוא.
3. להעתיק את השבח ההוא כמו שאני העתקתי את הביקורת.
4. להודות בינכם לבין עצמכם, שאנחנו יכולים לקרוא אותה ביקורת שלוש פעמים ולא לזכור בכלל...
