ביקורת ספרותית על על שתי גדות הסואץ מאת אברהם אדן (ברן)
ספר בסדר

---

ספרי זיכרונות שכתבו מפקדים בכירים אפשר לסווג בהכללה לשלושה סוגים. הראשון, והטוב שבהם, הוא זה שבו תיאר המחבר את הדברים כהווייתם, או מאוד קרוב לכך (ספרים אלו נדירים יחסית). השני, הוא זה שניתן לכנות "כמה טוב הייתי", ובו תיאר המחבר את הישגיו במהלך שירותו. הכישלונות אם מוזכרים זניחים, ואינם פוגמים בניסיון להעביר לקורא את ההבנה שמדובר במפקד הצבאי הטוב ביותר מאז סקיפיו אפריקנוס. הסוג השלישי, הנפוץ מאוד, הוא זה שבו המחבר אמנם תיאר מלוקות וכישלונות אבל מעל לכל אלו מרחפת הקביעה "תמיד צדקתי", וצדקתו הוכחה בין שבזמן אמת ובין שבדיעבד.

אין בדברים כדי לבטל את איכות הספרים, בכל קטגוריה, או את הצורך לקרוא וללמוד את לקחיהם של מפקדים בכירים שפיקדו ולחמו. אך רצוי לזהות מהר באיזה סוג ספר מדובר והיכן שצריך לקרוא עם "קורטוב של מלח".

ספרו של אלוף (מיל.) אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1979), משתייך לסוג השלישי. אך כאמור, אין בכך לבטל את חשיבותו ואת לקחיו. אדן שפיקד במלחמת יום הכיפורים על אוגדה 162, ביקש לספר את סיפורו ואת סיפור האוגדה בפיקודו במלחמה.

את ראשית שירותו החל אדן בפלמ"ח. במלחמת העצמאות היה אדן "מפקד פלוגת חי"ר, צעיר בן עשרים ושתים, בחטיבת הנגב של הפלמ"ח" (עמוד 207). במבצע "חורב" תקפה פלוגתו את משלטי התמילה בלילה מעורפם. לפתע, "האירו רקטות את השטח. נלכדנו באש מקלעים. שמונים מטר הפרידו בינינו לבין אגף האויב והפלוגה פתחה בהסתערות" (עמוד 210). הפלוגה ספגה נפגעים, אך היעד נכבש.

ב־1973, לאחר מסלול ממושך בשריון, פיקד על אוגדה 162. האוגדה בפיקודו כללה את חטיבות השריון 500, 460 ו־217, כמו גם כוחות נוספים. "‏לא כך תיארתי לי את תחילת הלחימה בדרום. בטוח הייתי שתינתן לנו התראת מודיעין וכי יעלה בידינו לרכז כוחות בעוד מועד. בטוח הייתי שנפעל לפי התוכניות האופראטיביות שהיו מוכנות אתנו. אך לא כך אירע" (עמוד 43), כתב אדן.

התוכנית המצרית "היתה תפורה ממש לפי מידותיהם. תוכניתם לצלוח בגזרה רחבה בחמישה מאמצים דיוויזיונים שווים, ותוכניתם לעבור בהקדם לשלב "עצירה אופראטיבית", הם שני צעדים מאוד לא מקובלים בתכנון צבאי" (עמוד 72).

נשיא מצרים, אנואר סאדאת, תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו בכדי להשיג מספיק שטח מסיני שאותו יוכל למנף במשא ומתן. אך למרות שתוכניות המלחמה המצריות היו ידועות לצה"ל, בתודעה הניחו מפקדיו שיעדיה הם תמרון לעבר תל־אביב.

ב־8 באוקטובר השתתפה האוגדה במה שכונה לימים מתקפת הנגד. היה זה, אולי, היום השחור ביותר בתולדות צה"ל, והוא היה רווי ליקויים וכישלונות. כשלים בתיאום ובהבנה בין הפיקוד הבכיר לדרגים בשטח הביא לכך שהמתקפה (לקרוא לה מתקפה זו הגזמה פראית) שהיתה אמורה להיות מהלך דו־אוגדתי הסתכמה בהסתערות של שני גדודי שריון, בזה אחר זה, לעבר כוחות הצבא המצרי בתעלה. למרות הנפגעים הרבים והתחושות הקשות, אדן נותר קר רוח ונחוש. "אוגדה קטנה אנחנו, אך נכונה לקרב!" (עמוד 115).

האוגדה נערכה לקרבות בלימה. התפנית התרחשה ב־14 באוקטובר, כאשר הכוחות המצריים יצאו למתקפה מחוץ למטריית הטק"א שהגנה עליהם מפני חיל האוויר הישראלי, וכנגד כוחות צה"ל שבעקבות התרעה מודעינית היו ערוכים היטב לבלמם.

סגנו של אדן באוגדה היה תא"ל דב (דוביק) תמרי. מן הספר ניכר שאדן העריך אותו וסמך עליו מאוד. תמרי "הצטרף לשריון ממסלול שירות בצנחנים, ולאחר שפקד על יחידת צהלית מובחרת (תפקיד שמעטים זוכים בו, והמחייב יכולת תכנון דקדקני, עם כושר מנהיגות ברמה גבוהה)" (עמוד 20). אז לא היה נהוג לכתוב את השם המפורש של סיירת מטכ"ל, אבל תמרי, שעבר אליה מהצנחנים, היה אחד ממפקדיה הבולטים.

בקרבות הבלימה כנגד המתקפה המצרית פיקד תמרי על חלק מכוחות האוגדה (חטיבת השריון 274). "הפיקוד של דוביק היה לדוגמה: שקט, שקול, שולט במצב ומפגין ידע וניסיון שנצבר בששת ימי הלחימה" (עמוד 173), קבע אדן.

לאחר מכן נערכה האוגדה לצליחת התעלה. "הצליחה לא היתה מטרה לעצמה. היא היתה אמצעי, שבה לשרת את מגמת מיתקפת הנגד, שנועדה להכריע את הצבא המצרי" (עמוד 183), כתב. משימת הצליחה הוטלה על אוגדה 143 בפיקוד אלוף (מיל.) אריאל שרון.

בלילה שה־15 ל־16 באוקטובר, במבצע "אבירי לב", צלחו את התעלה כוחות מחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"ם דני מט. למחרת בבוקר, "צנחני דני, שהתקדמו צפונה, החלו פוגעים עתה ברכב ובכוחות מצריים קטנים, שעדיין לא היו מודעים לעובדה שכוחותינו נמצאים בגדה המערבית. איזור הצליחה היה שקט וכלל לא הופגז" (עמוד 198).

במקביל, צלחו את התעלה כוחות מחטיבת השריון 421 בפיקוד אל"ם חיים ארז, שפשטו על בסיסי טק"א והרחיבו בפעולתם את חופש הפעולה של חיל האוויר בחזית. אולם אוגדת שרון התקשתה בהעברת כוחות בהיקף ניכר לגדה המערבית. שרון עצמו אמר, "נעשה כאן מאמץ עליון... אם לא הצלחנו... זה לא כי לא רצינו ולא ניסינו... פשוט לא יכולנו... עם כל הכוחות שהכנסנו" (עמוד 199). אוגדתו של אדן נדרשה לסייע.

בלילה הבא היה צורך לפתוח את ציר "טרטור" (המודיעין העריך כי הוא מוחזק בידי מספר חוליות נ"ט מצריות) כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. המשימה הוטלה על גדוד הצנחנים 890, בפיקוד סא"ל יצחק מרדכי, שאלי הצטרף חפ"ק מח"ט הצנחנים, עוזי יאירי. בפועל, בקרב "החווה הסינית" נתקל הגדוד במערך מצרי אדיר ולחם כ־17 שעות עד שהצליח להיחלץ בסיוע כוחות נוספים. המחיר היה 41 הרוגים וכ־110 פצועים.

הקרב היה קשה, אך לטענת אדן, "בחיפויו היתה שדרת הדוברות מתנהלת" (עמוד 213), ועברה בציר "עכביש" המקביל. בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל וצליחת התעלה הצליחה.

במקביל, ב־17 באוקטובר, רשמה האוגדה בפיקוד אדן הישג מרשים – השמדת חטיבת השריון 25 המצרית. "המצרים שנעו בתנועה לא מאובטחת בשדרה אחת ארוכה, נתפסו בשטח ההשמדה, בצורה גרועה ביותר: באגפם האחד פועל מעמדות טובות השריון הישראלי; באגפם האחר היה אגם ולפניו שדה מוקשים שהונח על ידינו עוד בתקופת ההתשה; בחזיתם טנקים ישראלים; וטנקים ישראלים נעים לסגור על עורפם. ב־16:00 כבר היתה חטיבה 25 מושמדת בעיקרה" (עמוד 220).

בספר העלה אדן אבחנה חשובה על ניהול מלחמות שדומה שכוחה יפה הן להצלחות והן לכישלונות שנחל צה"ל במלחמה ההיא. "השגיאות של האויב מאזנות לעתים את שגיאותינו, וכך אפשר להצליח גם כשמבצעים שגיאות, אך אין ביטחון שאמנם כך יהיה" (עמוד 246). כך היה, למשל, במבצע הצליחה. ועדיין, ציין, "ככל שהדבר ניתן מוטב להשאיר את השגיאות לאויב" (עמוד 246).

בהמשך השלימה אוגדתו את כיתור הארמייה השלישית המצרית, הישג שהביא את צה"ל לסיפה של הכרעת הצבא המצרי, ולחמה בקרב הכושל והקשה בעיר סואץ. אדן קיבל פקודה לכבוש את העיר ‏"בתנאי שהיא לא סטאלינגראד" (עמוד 290). התברר שהיא בהחלט היתה כזו. המחיר היה כבד כ־80 הרוגים ו־120 פצועים.

יש לציין שהספר, לא פחות משהוא תיאור מפקד קרבי על מהלכיו ושיקוליו במלחמה, הוא בחזקת סגירת חשבונות עם יריביו בפיקוד הבכיר בחזית הדרום, ובהם האלופים גונן טל ושרון. עם שני האחרונים היו לאדן יחסים מורכבים עוד ממלחמת ההתשה. אז תמכו טל ושרון בהגנה ניידת בסיני בעוד שאדן תמך בתפיסת הגנה סטטית (שגם התקבלה) שמומשה בהקמת קו בר־לב.

אף שהכיר את שרון ואת "מבצעיו בפעולות התגמול של שנות ה־50" (עמוד 21), ציין אדן שהתרשם שהוא "נתפש פחות לנושא השריון" (עמוד 21). לאורך כל הספר המחבר השווה את פועלו ופועלה של אוגדתו לאלו של שרון ואוגדתו. כמעט לצד כל תיאור של פעולה שביצעה אוגדה 162 מופיע קטע שכותרתו "ומה עושה שרון?" (עמוד 112).

לטעון שאדן לא העריך את שרון יהיה בחזקת "האמא של האַנְדֶּרְסְטֵיְיטְמֶנְט", אך נשאלת השאלה כמה השפיעו מלחמות הקרדיט והאשמות ההדדיות בסוף המלחמה על שיפוטו.

שרון היה, כמאמר דיין בשעתו, סוס אביר שהיה קושי לרסן ולבלום, אך מאז ימיו כמג"ד צנחנים ועד לשתי מלחמות שבהן פיקד על אוגדה הוא היה מפקד השדה הטוב בתולדות צה"ל. יתרה מכך, שרון היה הרוח החיה מאחורי צליחת התעלה. אמנם, לעתים דחף לצלוח בטרם התקיימו התנאים המתאימים, אך לולא הרוח ההתקפית שהביא עמו, ספק אם היו צולחים את התעלה כלל. למרות הקשיים, הפערים, הפקקים והפקפוקים בפיקוד ביום המבצע בדבר היכולת של האוגדה לבצע, הוא היה האיש שהחליט כי הדבר בר־ביצוע. אמר ועשה.

ספרים שכאלה אמנם נועדו "לסדר את העבר ברוורס" ולהוציא את מחברם טוב, אולם בעת הכתיבה מוטב לזכור שהם יישארו כגרסתו המפורטת של המחבר גם שנים קדימה. ובמקרים כאלו תמיד מוטב "לצאת גדול" ולפרגן.

בצד החיובי חלק אדן שבחים למפקד אוגדה 252 אלוף קלמן מגן ולמפקד החזית, הרמטכ"ל לשעבר (ואז שר המסחר והתעשייה) חיים בר־לב, שהיה מפקדו בפלמ"ח. מאז, סיפר, "סמכתי על שיקולו ואיתנותו הנפשית. ידעתי שהוא מפקד הדואג לפקודיו בעיתות שלום ועוד יותר בעיתות מלחמה" (עמוד 157).

גם את הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), העריך מאוד. למרות חלקו באחריות לכך שצה"ל הופתע במלחמה, כתב אדן, אלעזר "נשא בעול ההחלטות, שמר על שלוות רוחו ועל צלילות שיקוליו והכריע נכונה, ובזמן הנכון. כנגד השגיאות שנזקפו לחובתו עומדת לו זכותו הגדולה בעמידתו ובהתנהגותו – בזכרוני יישאר מצביא גדול, שהוביל צבא מוכה להתנערות ולנצחונות מוחצים!" (עמוד 320).

ספר מרתק שכתב אחד מטובי המפקדים הקרביים של צה"ל על האופן שבו פיקד על אוגדתו באחת הקשות במלחמות ישראל, שבה היו אנשיו מאלו שהפכו את הקערה על פיה וחילצו ניצחון צבאי ממלתעות תבוסה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על על שתי גדות הסואץ