ביקורת ספרותית על המשוגע מאת אידה פינק

---

לקראת יום השואה חשבתי איך לחשוף את תלמידיי, תלמידי כיתה ט' – לנושא הקשה הזה. במהלך שיטוטיי במרשתת נתקלתי בסיפור הנ"ל, סיפור קצר אך חזק ביותר.
אידה פינק, כניצולת שואה בעצמה, היטיבה לתאר את השואה דרך חיי היומיום של האנשים הפשוטים לכאורה. במקרה הזה מדובר באב לשלוש בנות. האב הוא מנקה רחובות שבתקופת השואה טאטא את רחובות הגטו.
הקוראים פוגשים את האב כשהוא במהלך שיחה עם רופא, ככל הנראה פסיכיאטר. במהלך השיחה האב מתאר את בנותיו כיפות וזכות, זאת בניגוד אליו. עיסוקו כאמור, רחוק מלהיות זך ובנוסף, את עצמו הוא מתאר כמכוער, גיבן ונמוך קומה.

"בבית הספר אמרו לה לפעמים: אבא שלך זבלן, אבל היא… לב זהב… איזו ילדה… נו, דוקטור: אפשר להבין? אי־אפשר".

האב היה עד לשלוש אקציות, במהלך כולן הוא עשה מאמצים להסתתר, היות שכאמור הוא בעל מום ואת בעלי המום היו לוקחים לאקציות בין ראשוני האנשים. באקציה השלישית הוא גילה כי בנותיו היו על אחת המשאיות.
סיפור שלי אישית הרטיט את הלב, במיוחד לאור העובדה שאני נכדה לניצולי שואה. לעתים, במעט ניתן לומר כל כך הרבה והאב, בניגוד לניצולי שואה רבים אחרים, אכן אמר. למרות הבלבול והפרדוקס הקיימים בבקשתו מהרופא, האיש היה אמיץ מספיק הן כדי לפתוח את ליבו והן כדי לבקש עזרה.
אנו, דור ההמשך, מחוייבים להטות אוזן למשמע הקריאה של איש זה ודומיו ולעזור, או לפחות לנסות. כמו כן, מחוייבים אנו לזכור ולא לשכוח את אלה שרצו להמשיך בחייהם, אך לא ניתנה להם ההזדמנות לכך.

הסיפור מופיע בספר כל הסיפורים / אידה פינק, בהוצאת עם עובד.

» ביקורות נוספות של לקרוא ברון - חנות ספרים
» ביקורות נוספות על המשוגע