ביקורת ספרותית על ענוג הוא הלילה- מהדורת 2017 מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד
ספר מעולה

---

סיימתי לקרוא את "ענוג הוא הלילה" של פרנסיס סקוט פיצג'רלד לפני שבוע, אחד הספרים העצובים שקראתי מימי, והוא עדיין איתי. כדי לא להיפרד ממנו בבת אחת, האזנתי לארבע ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר העוסקות בספר (זמין ביו-טיוב), וקראתי קצת במרשתת על תהליך הכתיבה שלו וממה הושפע.
במרכז "ענוג הוא הלילה" עומדת דמותו של דיק דייבר. דייבר הוא פסיכיאטר אמריקאי מחונן אשר מנבאים לו עתיד מזהיר, איש העולם הגדול, כריזמטי, יפה תואר וטוב לב. אלא שכמו בטרגדיה היוונית הקלסית, יש לו פגם אישיותי - יש לו צורך אובססיבי להיות נאהב, להקסים את הסובבים אותו ולתת להם את ההרגשה, ולו לרגע, שהם עומדים במרכז הווייתו. האיש הפך את עצמו לאינסטרומנט עבור הזולת, ומתוך כך, איבד את עצמיותו, והפגם האישיותי הזה יגרום בסופו של הספר למפלתו.
הספר בנוי משלושה חלקים. בתרגום של חוה כפרי, סדר החלקים הוא כפי שהופיע במהדורה הראשונה שהוציא פיצג'רלד באפריל 1934; אלא שבעקבות המכירות הדלות, הביקורות הצוננות ברובן וההסגות של המבקרים לגבי 'בלבול' סדר הזמנים, הורה הסופר בעיזבונו לשנות את סדר החלקים של הספר ולהקדים את החלק השני לראשון, וכך הופיע הספר במהדורות המאוחרות יותר ואפילו בתרגום הראשון לעברית מ-1973 (תרגום: אסתר כספי). בעיניי (ולא רק בעיניי), שינוי סדר חלקי הספר מחבל בהנאה מהספר ובהבנה שלו.
בחלק הראשון אנחנו מתוודעים לזוג דיק וניקול דייבר-וורן שחיים בריוויירה הצרפתית, דרך עיניה המוקסמות של כוכבנית הוליוודית בת שמונה-עשרה בשם רוזמרי הויט. ניקול היא בת למשפחה עשירה מאוד בארה"ב, והיא ובעלה חיים חיי מותרות חסרי דאגה ובטלניים בוילה רחבת הידיים שלהם. הם מבלים את זמנם בקרב קבוצה של חברים-מעריצים, בין הריוויירה ובין פריז וחזרה, ומבזבזים סכומי עתק כלאחר יד. על פניו, הכול מקסים ונפלא, אבל בהדרגה מתברר שיש משהו צורם בתמונה. שורה של מקרים משונים, אפילו מבעיתים, מקלקלת את ההרמוניה, ובסוף החלק הראשון רוזמרי הצעירה חוזרת לביתה בארה"ב, כשהיא מתחילה להתפקח ולראות את המציאות ה'דייברית' באור אחר.
בחלק השני, אנחנו חוזרים מספר שנים אחורה בזמן ומגלים מיהו דיק דייבר, מאין בא, והיכן ובאילו נסיבות פגש את אשתו. אנחנו מבינים שד"ר דייבר המקסים והנהדר שגה שגיאה פטאלית ועבר במובן מסוים על חוקי האתיקה של מקצועו, והזרעים להידרדרותו נזרעים.
החלק השלישי מתאר את סופו העגום של דייבר, עד שהוא מתפוגג, פשוטו כמשמעו, בפרק האחרון.
על גב הספר נכתב, "העלילה אינה העיקר אלא הערותיו המבריקות, תובנותיו והבחנותיו הדקות (של פיצג'רלד, ק.ס.) על נפש האדם ועל תקופתו." אני לא מסכימה עם האמירה הזו, וזו הסיבה שאני נזהרת בתיאור פרטי העלילה (באופן כללי, אני ממליצה להתגבר על היצר הטבעי, ולהימנע כליל מקריאה של גב הספר הזה. מיותר לחלוטין). לדעתי אי אפשר להפריד בין העלילה של הספר ומבנהו, ובין התובנות והאבחנות של הסופר על התקופה ועל הדמויות. תקופת ההתרחשות היא שנות העשרים של המאה ה-20, והדמויות שלו שייכות למה שמכונה "דור הג'אז", או כפי שניסחה זאת גרטרוד שטיין, "הדור האבוד" – הדור שמיטב שנות ילדותו או עלומיו עברו עליו במהלך שנות המלחמה הגדולה. פיצג'רלד מציג לנו אקזמפלרים של אותו דור, אנשים מבריקים, מקסימים ומוכשרים, שאיבדו את הכיוון בחייהם, שבילו את יכולותיהם הגבוהות לריק ונסחפו לחיים מעוותים וריקניים ללא תכלית, היסחפות שמביאה לאובדנם.
אף על פי שאני מסכימה באופן עקרוני עם האסכולה שגורסת שחקר אישיותו וחייו האישיים של סופר, ואמן באופן כללי, חשובים להבנת היצירות שלו; במקרה של ספר זה, אני לא רואה עניין או תועלת רבה בניסיון לחפש את ההקבלות שבין הדמויות ובין האנשים שעל בסיס אישיותם הן נוצרו. הפרטים הביוגרפיים מעניינים כשלעצמם, אבל לא תרמו לי הרבה להבנת הסיפור, ונותרו בגדר רכילות ותו לא. הפרט המהותי ביותר בעיניי שעולה מהספר ביחס לפיצג'רלד האיש, פרט שובר לב, הוא תפיסתו את עצמו ככישלון מוחלט וכשבר כלי שאין לו תקנה. התחושה שעולה מן הספר היא שפיצג'רלד האמין שבעקבות שורה של בחירות חיים גרועות, הוא איחר את הרכבת ובזבז את כשרונו יוצא הדופן.
אל תאמינו לעטיפת הספר! מלבד העובדה שהציור שמופיע על הכריכה עלוב ממש, הוא כלל לא מתאים לספר. לפני שפניתי לקרוא את הספר, לא ידעתי עליו דבר מלבד הכריכה והדף האחורי, וכמאמר הצרפתים – נפלתי על האף. ציפיתי לספר קליל הרבה יותר, וקיבלתי ספר במשקל סגולי של כספית.
הספר יצא כחמש-שש שנים לפני מותו של הסופר, שבהן האלכוהוליזם שלו השתלט עליו והוא נשכח מלב, בדומה לגיבורו. דיק דייבר מבין בסוף הספר שמה שנותר ממנו הוא קליפה בלבד, העמדת פנים, פסאדה, וגם הפסאדה הזו מתחילה לאבד עם השנים מזוהרה ומכוחה. הקסם פג, מיכולותיו המקצועיות לא נותר דבר, והוא לא יצליח לקום מתוך האפר כמו עוף חול ולחדש ימיו כקדם. דייבר, ה'אמודאי' שהיה צריך לדעת בתור פסיכיאטר מבריק כיצד לצלול בזהירות למעמקי הנפש, בחר בנוצץ ובחלול, לקה בשיכרון מעמקים, איבד את הכיוון ונעלם במצולות.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על ענוג הוא הלילה- מהדורת 2017