ביקורת ספרותית על החזאית - נובלה בשלושה חלקים מאת תמר וייס-גבאי
ספר בסדר

---

על הכריכה של הספר שברשותי (מהספרייה כמובן) כתוב "זוכה פרס ברנר 2022".
להגיד לכם את האמת?
אני לא מבינה את הקטע.

הספר הזה הרגיש לי כמו לעמוד מול ציור בצבעים נחמדים, שמתאר תמונה נחמדה כשחושבים על הרעיון ומה שהיא מנסה להראות, אבל הביצוע יומרני בעיניי.
אני פשוט לא מבינה את הסופרים הישראלים.
אני לא מבינה את הסגנון שלהם, את איך שהם בוחרים לתאר דברים פשוטים בצורה מסובכת.
כשהתחלתי לקרוא את זה הייתי משועממת לגמרי, לא הבנתי למה שמישהו יבחר לכתוב את הסיפור הזה.
כמובן שעובר לי בראש: "אולי אני צריכה להיות נחמדה יותר, זאת ספרות מקור, הסופרת עלולה לקרוא את מה שאני כותבת כרגע", אבל אם היא זכתה בפרס, אז מה זה כבר משנה לה הדעה שלי?

המשפטים שלה חלקלקים מדי, הם בורחים, כמו דגים, אני כל הזמן מוצאת את עצמי מאבדת את השורות.
הדמויות נראות מרוחקות, קרות, אפילו שטוחות לגמרי.
נראה שהעניין המרכזי כאן הוא הטבע, אוי הטבע והאדם וכל התסביכים שיש לאדם עם הטבע - זה נושא נחמד, אבל יש משהו מאוד מופשט ופולחני בדרך שבה אנשים יכולים להגיש אותו - ואני לא בטוחה שאני מתחברת לזה.
כי אפילו אם אני מכירה את התחושה הזאת, שהטבע אכזרי וקדוש ושהאדם הוא אטום וזמני - עדיין יש משהו מאוד מעורפל בנושאים האלה.
כאילו, אי אפשר לדעת באמת עד שלא מרגישים את זה, והספר הזה גרם לי להרגיש משהו קרוב לזה רק בעמודים האחרונים.

הנובלה הזאת נורא קצרה, אז אין באמת מה להגיד עליה, מלבד מה שכתוב בתקציר.
היא מחולקת לשלושה חלקים, ומספרת את הסיפור של שלושה אנשים, "החזאית, המורה והנערה והדג", כך כתוב בתקציר.
אני מעדיפה להגיד שזה: "הדודה החזאית, הסב המורה לספרות, והאחיינית שכנראה לא משהו בלימודים ומקשיבה לאודיו בוק של הזקן והים ומתקשה להתרכז".
ממש לא הבנתי את הקטע של הדודה.
סבבה, היא חזאית במקום שבו זה מאוד חשוב לדעת את המזג אוויר, ומסתבר שיש לה איזושהי בעיה עם תושבי העיירה שלה, ושהם אולי חושבים שלא מספיק אכפת לה או משהו, כל הקטע הזה של הסכסוך והניכור מאוד לא ברור לי.
כאילו, ברור לי שיש ניכור, שהדודה והסב לא מסתדרים כרגע, ואנשים בעיירה הזאת רוצים לשמוע מהדודה דברים טובים על מזג האוויר כאילו שהיא יכולה לשלוט בזה - אבל לא ברור לי למה זה ככה.
כל העניין הזה נורא מוזר ומעורפל ולא נגיש.
יש כמה דברים בספר הזה שנורא מוזרים בעיניי, גם כל העניין הזה עם הסב והמחשבות שלו על מוות וטבע ולידה - מאוד מאוד עבר לי מעל הראש.

זה אמור להיות ספר פילוסופי? אווירתי? ספר לאוהבי טבע?
אני פשוט לא מבינה את הקטע!
רק בסוף, משהו הצלחתי להבין, וזה היה טיפה בים הבילבול.
אולי לא קראתי מספיק ספרים כדי להבין מה הסופרת ניסתה לעשות כאן, אבל אני פשוט חושבת שגם אם לא הבנתי מספיק כדי להעריך אותו, משהו עדיין חסר כאן.
אולי פשוט פספסתי את העיקר, כי כמו שאמרתי, המשפטים מחליקים, נפרמים, מלא פעמים מצאתי את עצמי שוכחת שאני קוראת, ושהסיפור הוא על כלום.

אני לא חושבת שאני אחשוב על הסיפור הזה שוב, אני בקושי זוכרת אותו וקראתי אותו היום, הוא רק 91 עמודים אז זאת הייתה משימה קלה.
הסיבה שבחרתי את הספר הזה היום, זה כי רציתי לקרוא תשעה ספרים החודש, וזה כנראה כבר לא יקרה, אבל לקרוא ספרים קצרים יותר בהחלט יכול לעזור לי לצמצם את הפער.
אני בדרך כלל לא קוראת ספרי מקור, אבל היום בספרייה הסתובבתי הרבה וניסיתי למצוא את הספר הנכון...
"החזאית" כבר היה לי בראש כי ראיתי אותו באתר של הספרייה עוד לפני שהגעתי, את הספר השני היה יותר טריקי למצוא, ועברתי על הרבה ספרים שרציתי לקרוא בכללי אבל שהרגשתי שהם לא נכונים לי לכרגע, ביניהם גם ספרים הרגשתי שאני יכולה לנסות, וספרים שרק הכותרת שלהם תפסה אותי.

"ירח דבש זה לא"
"טוקיו באושר ובעושר"
"על הספקטרום"
"לורד העקעק"
"אדום לבן וכחול מלכותי"
"קרבל"
"ימי שלישי עם מורי"
"שארית היום"
"כישוף למתחילים"
"רקוויאם לנשמה"
"הגן הכימי - הקמילה"

אני זוכרת כל ספר שנגעתי בו ושקלתי אם אולי הוא אחד שאני אקח איתי הפעם.
היו ספרים שלא יכולתי לקחת כי הם נחשבו "חדשים" ואחת הספרניות אמרה לי שהם לא משאילים יותר מספר אחד שנמצא באזור החדשים.
כמעט לקחתי את "כישוף למתחילים", שאחרי שנגעתי בו ועזבתי כדי להמשיך לחפש, התייאשתי מהחיפוש וחזרתי אליו וקראתי את התקציר ביותר עיון וגיליתי שזה קובץ סיפורים, אז ויתרתי.
ואז פשוט ידעתי...
שאני רוצה לקרוא את "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין.
אפילו שלא ממש אהבתי את "מחר ניסע ללונה פארק", משהו בסגנון שלה מדבר אליי.
והספר קצר!
אין לי ציפיות גבוהות כי לא שמעתי עליו אף פעם, ואני לא רוצה בטעות לגלות משהו שיגרום לי לא לרצות לקרוא אותו אז אני גם לא אברר.

זה כיף, הצלילה הזאת לספרים שאני בדרך כלל לא נוטה לקרוא.
פשוט יש לי הרבה ספרי נוער לקרוא כרגע, ואני צריכה ריענון בין לבין, אז עניין הספרייה בהחלט הולך לי טוב כרגע, וזה מוזר כי הייתי ממש אנטי לפני.
זה פשוט - הרגיש לי אחרת בעבר... לא הצלחתי לבחור את הספרים הנכונים, תמיד הלכתי על הספרים שבוודאות לא הייתי רוצה לקנות.
אבל עכשיו זה מרגיש כמו קניית ספרים, ואפילו יותר טוב מזה!
כמובן שזה מסבך את כל תהליך קניית הספרים, כי עכשיו אני לא יודעת איזה ספר לרכוש ואיזה ספר לחכות שיגיע לספרייה.
אני מנסה ללכת לפי האינטואיציה שלי כרגע, ואני מרגישה שהיא מכוונת אותי נכון.

אני יכולה להמשיך לדבר שעות על תהליך בחירת הספרים שלי...
אני יודעת שזה לא מעניין, אבל ההרגשה... כן... הספר הזה לא הצליח לגרום לי להבין דברים שכנראה אפשר להבין רק דרך חוויה.
והנה אני, מנסה להעביר במילים משהו שאפשר להבין רק דרך חוויה.
אתם לא אלו שעברו היום לפי סדר האלף בית של המדפים והסתכלו על כל הספרים בתקווה לזהות משהו שהם אולי ירצו לקרוא.
אתם לא אלו שרוצים לקרוא תשעה ספרים החודש ובפיגור מספיק כדי לשקול את ספרי שלגי, שהם אולי טראש בצורה מגוחכת, אבל קצרים.
אתם לא אלו שגילו היום שהם נמשכים לספרים אדומים, ושאלו את עצמם אם אולי זה הזמן לנסות מורקמי, ושקלו גם את "הזקן והים" כי הוא דק.
אז איך אתם יכולים להבין את למה שאני אכתוב על זה?

ככה זה הספר הזה.
אני לא יכולה להבין עד הסוף, למה שמישהו ירצה לכתוב אותו.
אבל משום מה נתתי לו שלושה כוכבים, כי עם כמה שהוא שיעמם אותי והסגנון כתיבה שלו היה אנליטי לי מדי, עדיין זיהיתי את הכוונה.
והכוונה לא לגמרי מחורבנת, אם כי היא לא הייתה הכי ברורה לי.
הסוף לא ממש סגר לי את הספר בצורה שעזרה לי להבין מה קראתי, אז הערפל הזה שמלווה את הסיפור (מבחינתי) נשאר גם אחרי שסיימתי.
הוא ציור שאני יכולה לזהות שהוא נחמד, אבל מעבר לזה, הוא היה קצת מופשט לי מדי, אולי הוא פשוט לא נגיש.
אז מה הפלא שהספר הזה זכה בפרס, ישראלים אוהבים ספרים שצריך להיות חכמים ולהיכנס למחשבות פילוסופיות עמוקות כדי להבין אותם.
כאילו שכל ספרות שאינה כזאת, לא נחשבת במדינה שלנו.

וואו. משום מה עיצבנתי את עצמי כרגע עם המשפט האחרון.
אבל אין מה להתעצבן!
הרי עוד לא קראתי מספיק ספרות מקור כדי לקבוע שסופרים ישראלים מקבלים שבחים רק כשהם כותבים ספרות מוצפנת ככה שרק חברים בקליקה הספרותית יכולים להבין ולהעריך אותה.
וגם אם כן, זה כנראה ככה בכל מקום!

אני חושבת שאולי ישראלים אוהבים להגיד: "אתה לא אוהב את זה כי אתה לא מבין את זה. אם היית מבין היית רואה את הערך".
וכשחושבים על זה, רק בגלל שמשהו כתוב בשפה פשוטה ונגישה, לא אומר שהאדם שמבקר אותו מבין ויכול לקבוע אם יש ליצירה ערך או לא.
כולנו יכולים לבוא ולהגיד: "אתה חושב ככה כי לא מבין!"
אז תכלס, מהי האמת?
האמת היא, שזה הכל בסך הכל עניין של טעם אישי, ושגם לספרים הכי סתמיים בעולם יכול להיות ערך, ושגם הספרים שנוגעים בנושאים הכי עמוקים יכולים להיות סתמיים.
זה התפקיד של הסופר, לשכנע אותנו שהיצירה שלו לא סתמית, ולא לאתגר אותנו לעבוד קשה כדי להבין מה הוא ניסה לעשות.
בחיי שהספר הזה נותן לי את ההרגשה של מוזיאון מלא ביצירות משעממות, שחלק מהן אתה אוהב אבל לא ברור לך בדיוק למה, ואת הרוב אתה בכלל לא מבין ואפילו מתעב.

אין לי מושג למה כתבתי את כל זה.
באמת לא אכפת לי, ואני באמת לא מבינה כלום.
אני פשוט חושבת שהכתיבה כאן סתם מעייפת.
אולי כמוני.
אולי גם אני מעייפת.

אני מתקשה להחליט בין 3 כוכבים ל-2.
זה כנראה כי הדירוג שלי הוא 2.5 חזק, אז נעגל לחיוב הפעם.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על החזאית - נובלה בשלושה חלקים