בין הדכדוך מהספר של שטפן צוויג לדכדוך הנוכחי מהספר של אילנה ברנשטיין לקחתי אתנחתא לקריאה קלה של ספרות מתח מקומית.
יש משהו בספרי מתח ובילוש שאני מאוד אוהבת, ובמיוחד במיוחד את המקומיים, שגם אם העלילה לא מהודקת, וגם אם התעלומה לא מחודדת, יש בהם איזו זווית ראיה על המציאות המקומית העכשווית, מעין מראה תרבותית שחושפת רבדים שונים בחברה.
הכריכה של הספר הזה לא מרשימה וממקמת אותו סביב איזה רומן זול, ובאמת שאין בו איזה עושר לשוני או רבדים עמוקים ותגליות מפתיעות במיוחד, אבל הקריאה בו זורמת בקלילות ובנעימות, ויש בו גם הומור ושנינויות מדי פעם, והוא כן חושף איזה פן של ישראליות שקל לי להנות ממנה, ואולי במיוחד מכיוון שהגיבורה היא אישה, ובסופו של דבר גם לא פראיירית, עם ניצוץ של שובבות ושמחת חיים על אף הנסיבות הטרגיות שמתרחשות בספר.
בקיצור אתנחתא ראויה כהלכתה!
הספר קיבל גם תוספת קרדיט מיוחד כיוון שהגיבורה עובדת בחנות ספרים (:
"הוגת רעיון הנסיעה הזו היתה אפי. היא אמרה שאי אפשר להמשיך ככה, ואם אני בוכה גם משאלות כמו "מה השעה", זו כבר ממש הדקה האחרונה לעשות משהו בנידון. אצל אפי "משהו" זה תמיד איזו בריחה קטנה מהבית. כשניסיתי להסביר לה שאני לא יכולה לנטוש את לאה לבד בחנות הספרים, כי בין כה וכה נעדרתי לא מעט בחודשים האחרונים בגלל ענייני הגירושים, וגם כשהייתי לא במיטבי, אפי אמרה שהחנות - וגם לאה - יסתדרו טוב מאוד בלעדי לעשרה ימים, ואם אני אחזור עם כל הברגים בראש מהודקים כמו שצריך, אז בכלל עדיף. וכשאמרתי שנסיעה היא לא פתרון, כי הכאב והמחשבות הולכים ביחד עם הראש, בין אם הוא בפריס או בתל אביב, אפי אמרה שאם זה ככה - אז וודאי שעדיף להתבאס בפריס, ועוד על חשבון אבא שלי." (עמ' 13)

ספר חמוד, ציפיתי לרומן אבל זה יותר ספר מתח לדעתי... לא ספר שישאר לי בזכרון לאורך זמן אבל נחמד לקריאה למי שלא בא לו ספר ארוך וכבד. יש הפתעות בסוף(-:

בינוני, לא משהו. הסיפור מעניין, אבל לא נשיקה ולא צרפתית... (אורה פ.)

נחמד. לא מותח במיוחד כפי שהבטיחו..