ביקורת ספרותית על ספריית חצות מאת מאט הייג
ספר מעולה

---

הספר הזה שבר אותי, אבל בקטע טוב.
כשחשבתי על זה, על התחושה הזאת, אמרתי לעצמי: "תהיי ספציפית. תמצאי משהו שכששוברים אותו זה משפר אותו".
זה לא לקח לי הרבה יותר מדקה...
הספר הזה שבר אותי כמו ששוברים סטיקלייט.

פשוט הייתי צריכה את זה.
ממש ממש הייתי צריכה את זה, ואני לא חושבת שיכולתי לקרוא אותו בעיתוי נהדר יותר.
בדיוק כשאני מרגישה שאין יותר לאן ללכת, שאני לא יודעת איך להגיע לחיים שאני אהיה מאושרת בהם, ושאני פשוט-
ממשיכה לוותר על דברים ו"לבזבז" את הפוטנציאל שבי, כי אני מרגישה ששום דבר לא מספיק עושה לי את זה.

מי שמכיר אותי ועוקב אחרי בשנתיים האחרונות יודע שאני אוהבת לכתוב.
מי שקרא הרבה ממני, אולי גם הצליח לקלוט שאין באמת שום דבר אחר שאני אוהבת בעולם הזה יותר מכתיבה.
שלא לכתוב, זה כמו למות עבורי.
אז כשהגעתי אל המסקנה שאני לא יכולה לכתוב יותר, שאני מפסיקה ממש כאן ועכשיו, כי אין בי עוד כוח להיאחז בתקווה הזאת שאולי הכתיבה שלי תוביל אותי למקום שאני רוצה - זה ממש כאב.

לא כתבתי שום דבר כבר ארבעה ימים שלמים, לא על המחשב בכל אופן, רק ביומן האישי שלי ובביקורות.
זה לא מרגיש כמו עוד ניסיון לקחת חופשה מהעניין ולהבין מה קורה לי מבחינת כתיבה - זה מרגיש כמו המסמר האחרון בארון הקבורה.
כתיבה, עם כמה שזה נהדר, עם כמה שזה נותן לי משמעות ותחושת התקדמות, זה פשוט לא לגמרי בשבילי כרגע.
זה לא בשבילי, לכתוב כל החיים זה לא החלום שלי, זה פשוט החלום שנראה הכי קל מהמקום שלי, הדבר שנראה הכי אפשרי...
אבל העובדה היא, שאני לא באמת רוצה את זה.
משהו שמסתבר שהרגשתי לאורך כל הזמן אבל לא באמת הצלחתי לקבל.
אז להבין את זה, לקבל את זה שאני לא באמת רוצה לכתוב, שאני לא יודעת מה החלום שלי אבל ללא ספק יודעת שזה לא אמור להרגיש ככה… העובדה הזאת הפכה את מה שהיה אפשרי לבלתי אפשרי.

זה לא החלום שלי, ואני חייבת לפרוש, ואני לא יודעת מה הלאה, רק שזה נגמר בינינו עד שאני ארגיש אחרת.
אני לא יודעת מה יגרום לי להרגיש טוב...
אני רק יודעת שאני תמיד קמה עם ההרגשה הזאת, שאני גדולה יותר ממה שכבר עשיתי אלף פעמים בעבר.

אז הספר הזה לא גרם לי להבין מה אני באמת רוצה לעשות עם חיי, אבל הוא לגמרי הזכיר לי כמה שאני אוהבת ללמוד על חיים.
הדמות הראשית שלנו, עם השם הדי נפוץ בעיניי עבור דמויות ראשיות "נורה", עשתה תואר בפילוסופיה, וממש אהבתי את האלמנט הזה, את כל הדיבור הפילוסופי הזה שלה.
פעם הייתי יותר בקטע של פילוסופיה, אבל אני מניחה שבאיזשהו שלב גיליתי שזה מסובך לי מדי למצוא את הספר הפילוסופי הבא שאני רוצה לקרוא.
בדרך כלל אני פשוט נתקלת באיזה ציטוט של מישהו, והציטוט הזה מוביל אותי אל איזשהו ספר, אבל לאחרונה זה כבר לא קורה.
אני כנראה כבר לא שואלת את עצמי שאלות רציניות על החיים, אם מספיק לי לכתוב בשביל עצמי כדי להוסיף אל חיי את אלמנט החקירה שאני כל כך צריכה.
אבל כנראה עכשיו, זה ישתנה, או כבר השתנה, כי אני כבר משתמשת במשהו אחר, בספרים.
נכון אני לא קוראת פילוסופיה, אבל בואו, לפעמים גם רומן רומנטי יכול לענות על שאלות מהותיות לגבי החיים והקיום שלנו.
זה הרי לא משנה הז'אנר, בסופו של דבר אנחנו קוראים משהו שמישהו עבד עליו הרבה זמן, ואני חושבת שהקסם בלדעת לבחור את הספר הנכון בזמן הנכון, הוא שהקורא מצליח לראות את הערך של הספר יותר טוב מכל אחד אחר, כי הוא נמצא בשלב שבו הוא באמת צריך את הספר הזה.
ולא אכפת לי מה אחרים אומרים, יש אנשים שצריכים את "הארי פוטר" ויש אנשים שצריכים את "חמישים גוונים של אפור", וזה לא משנה למה.

יש רעב, יש ארוחה, לפעמים זאת ארוחה שגורמת לך להרגיש טוב יותר ולפעמים זאת ארוחה שעושה לך בחילה.
לפעמים אתה רוצה גלידה, ולפעמים אתה פשוט משתוקק לסלט.
וכן, יש ארוחות שהן פשוטות גרועות ולא טעימות או מזינות שום חלק בנו, אבל מי יודע איך הן ישפיעו על מישהו אחר.
תיאבון זה עניין מוזר, יש אנשים שהתיאבון שלהם תמיד משתנה, וזה מתבטא בשינוי במה שהם לובשים או קוראים או מתעסקים בו.
אז-
ותאמינו לי שהגעתי להבנה הזאת בטעות, יש מצב שאני פשוט שבעה מכתיבה.
שאחרי חודש או חודשיים, התיאבון שלי ישתנה שוב, והכתיבה כבר לא תהיה מחוץ לתחום.
אולי אני כמו הילד הזה שאכל יותר מדי שוקולד.
-

נורה מנסה להתאבד בתחילת הספר, ואז מוצאת את עצמה במקום שנקרא "ספריית חצות" שבו היא יכולה לנסות חיים אחרים שבהם היא עשתה החלטות אחרות.
בהתחלה היא לא מעוניינת בזה, כי היא רצתה למות, בגלל זה היא הגיעה לספרייה הזאת, כי היא המקום שבין החיים למוות.
אבל היא נותנת לזה צ'אנס, ומגלה כמה דברים על החיים שלה.
הדבר הכי בולט בנורה, זה שיש לה הרבה חרטות, יותר מדי חרטות, וזה היה כיף לראות איך שככל שהספר הזה מתקדם המשקל הזה של הדברים שהיא לא עשתה או הייתה יורד ממנה.
היא מתחילה להבין דברים לגבי החיים, דברים שמקלים עליה את כל העניין הזה שנקרא "לחיות".

אני לא בטוחה איך אנשים מעל גיל 50 יכילו את הספר הזה, אני מרגישה שהוא יותר מתאים לצעירים שמאוכזבים מעצמם כמוני.
זה כנראה נשמע פתטי מדי, אפילו יחסית אליי, אבל אני באמת חושבת שהספר הזה מושלם לכל מי שנמצא בדיוק בנקודה שבה אני נמצאת כרגע.
הנקודה הזאת שבה אתה מוצא את עצמך מוותר על הרבה, כי אתה מגלה שבתכלס לא באמת אכפת לך משום דבר… זה לא מרגיש שאכפת לך, וגם לא שלאנשים אכפת ממך.
שהחיים הם פשוט רצף שחוזר על עצמו, של אותם העליות ואותם הירידות ואותו הכאב שפוגש אותך בתחתית.
ששום דבר לא באמת משפר את זה, שכל מה שאתה עושה כדי להגיע למצב יותר טוב, הוא כמו פלסטרים על צלקות.
ואתה רוצה משהו שיעשה לך טוב… איזושהי תכלית… אבל אתה פשוט לא מצליח לחשוב על שום דבר.
כאילו החיים הם בלקאאוט קבוע, שאתה תמיד מרגיש שמכה בך, כשאתה מתהפך במיטה מבולבל בשעות הקטנות של הלילה.

ככה החיים תמיד מרגישים עבורי, ששום דבר לא הגיוני לי, שמשהו לא בסדר במציאות הזאת, שאני שוכחת משהו ממש חשוב על החיים שלי… שאני שוב ושוב מאבדת את עצמי אל שכחה.
תהום הנשייה הם קוראים לזה?
אז ככה הרגשתי אתמול.
לא יודעת מה אנשים אחרים עשו אחרי חצות הלילה של תחילת השנה החדשה, אבל אני ישנתי.
זה כל מה שרציתי לעשות באותן שעות, לישון ולהבין מה קורה לי.
ולא ישנתי טוב, אבל ללא ספק ישנתי.

אני חושבת, שככל שאני אכתוב פחות, אני אצליח לבכות יותר.
אני שמה לב איך לאט לאט הייסורים שלי מצליחים לצוף, כאילו תמיד הרגשתי אותם איפשהו, אבל פשוט לא יכולתי לראות.
לא יכולתי לפגוש את הסיבה לכאב, רק ידעתי שיש כאב.
אבל עכשיו אני מתחילה לראות אותם, ולהבין דברים, וזה באסה שאני כרגע לא מרשה לעצמי לכתוב שום דבר מזה.
אני פשוט נותנת לדברים להיספג בי, משאירה הכל בתוכי, בתקווה שהדברים החשובים לא ימחקו ממני.
אחד הדברים הגדולים שהבנתי בארבעת הימים האחרונים הוא: "כאב הוא מידע".
יש סיבה למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, ואני יכולה לנסות לכסות את זה כמה שאני רוצה, אם הדבר שמכאיב לי נשאר שם, זה פשוט מעגל שתמיד יחזור על עצמו.

יש הרבה דברים שמכאיבים לי.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר, אבל אני יודעת שויתרתי על כתיבה כי אני רוצה להרגיש הכל עד הסוף, כדי למצוא איפשהו את הפתרון.
לסבול קצת יותר עכשיו, כדי שאני לא אצטרך לסבול יותר; שוב ושוב מאותם השטויות.

נראה לי, שאנשים תמיד אומרים לי איך אני צריכה להרגיש ומה אני צריכה לעשות, אבל אף פעם לא איך לעשות את זה.
איך למצוא תקווה, איך להילחם עבור הדברים שאני באמת אוהבת כשאני לא כבר זוכרת מה אני אוהבת, איך להרגיש שאכפת לי מדברים כשאני מרגישה אפטית, איך באמת לרצות משהו מהחיים אלה ולהשיג אותו.
כי אני לא רוצה לכתוב ספר, ואני לא רוצה להיות בן אדם נחמד, ואני לא רוצה להכיר מישהו, ואני לא רוצה שתהיה לי עבודה מסודרת… כאילו כן, אבל זה לא באמת זה, זה לא מה שחסר לי.
אני רק רוצה להרגיש שהחיים האלה - באמת שלי, ושאני בוחרת לחיות אותם בצורה נכונה עבורי.
שאני לא אמצא את עצמי מתחרטת על שום דבר מזה בעתיד.

יש משהו שכתבתי באוגוסט, פוסט ספציפי עבור הפייסבוק שלי, כי אחרי שנעלמתי להרבה זמן רציתי לשלוח מסר שיבהיר שאני בסדר גמור עם כמה שהחיים שלי לא הולכים "לפי התוכנית".
כתבתי בהתחלה שלו:
"זה אולי ישמע לא אמין, אבל אני מאושרת יותר לחיות בצורה הזאת.
מה שכולם רוצים אף פעם לא היה בדיוק מה שאני רציתי.
להגיד שאני לא מרגישה לפעמים שאני מפספסת? - ברור שכן, זה טבעי.
אבל זאת המציאות, ומאחורי כל בחירה שאנחנו עושים ונעשה, יש רשימה ארוכה של דברים שהבחירה הזאת דורשת מאיתנו לוותר עליהם.
אי אפשר לקחת את שתי הדרכים ביער הצהוב. אנחנו חייבים לבחור. ועל פי מה בוחרים?"
-
הספר הזה הזכיר לי את הפוסט ההוא, ואחרי שקראתי אותו שוב והמשכתי עם הספר, גיליתי שגם הספר הזה מתייחס אל אותו השיר של רוברט פורסט, "הדרך שלא נבחרה".
אני חושבת שיש כמה תרגומים שלו בעברית, ולא מתחשק לי להחליט איזה מהם הוא הכי טוב עבורי, לכן אני לא אבחר.
אני רק אציין שאני באמת אוהבת את השיר הזה, אפילו שזה קצת מוזר לי לאהוב משהו שלמדתי עליו בשיעור אנגלית…
אני פשוט אוהבת לקרוא אותו.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

_

כרגיל אני אסיים עם ציטוטים מהספר:

"הדרך היחידה ללמוד היא לחיות."
-
"אני יודעת שציפיתם לשמוע את הרצאת ה-TED שלי על הדרך להצלחה. אבל האמת היא שהצלחה היא אשליה. הכול אשליה.
זאת אומרת, נכון, יש דברים שאנחנו יכולים להתגבר עליהם. אני למשל סובלת מפחד קהל ובכל זאת אני כאן, מולכם. תראו אותי… עומדת על הבמה, מול כל הקהל הזה!
אמרו לי משהו לאחרונה, אמרו לי שהבעיה שלי היא לא פחד קהל. הבעיה שלי היא פחד חיים.
ואתם יודעים מה? זה נכון.
כי החיים מפחידים, ויש לזה סיבה, והסיבה היא שלא משנה באיזה ענף של החיים אנחנו חיים, אנחנו תמיד אותו עץ דפוק."
-
"אני חושבת שקל לדמיין שיש מסלולים קלים יותר בחיים," אמרה, ובאותו הרגע הבינה משהו בפעם הראשונה. "אבל אולי אין מסלולים קלים. יש רק מסלולים. בגרסת חיים אחת אולי הייתי נשואה. בגרסה אחרת הייתי עובדת בחנות. אולי הייתי אומרת כן לבחור החמוד שהזמין אותי לכוס קפה. בגרסה אחרת הייתי חוקרת קרחונים בחוג הארקטי. ובגרסה אחרת הייתי שחיינית אולימפית.
מי יודע?
בכל שנייה של כל יום אנחנו נכנסים ליקום חדש. ואנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן במחשבה על איך החיים שלנו היו נראים אם היינו בוחרים אחרת, אנחנו משווים את עצמנו לאנשים אחרים ולגרסאות אחרות של עצמנו, כשבעצם ברוב גרסאות החיים יש דברים טובים ודברים רעים."
-
"קל מאוד, כשאנחנו לכודים בחיים האלה, לדמיין שרגעים של עצב או טרגדיה או כישלון או פחד הם תוצאה של הקיום הספציפי שלנו. שהם תוצר לוואי של חיים מסוימים, במקום פשוט תוצר לוואי של החיים.
כאילו, הכול היה הרבה יותר קל אם היינו מבינים שאין שום דרך לחיות שיכולה לחסן אותנו מפני עצב. ושעצב הוא חלק בלתי נפרד מאושר."
-
"תקשיב ג'ו." היא נזכרה באמירה האנטי-פילוסופית של גברת אלם בספריית חצות. "אתה לא צריך להבין את החיים. אתה רק צריך לחיות אותם."
-
"די מדהים לגלות שהמקום שרצית לברוח אליו הוא גם המקום שרצית לברוח ממנו, שהכלא אינו המקום, אלא נקודת המבט."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על ספריית חצות