ביקורת ספרותית על העילוי מאת משה סויסה
ספר מעולה

---

המטבחון של המשרד לא היה מטבחון כדרכם של מטבחוני משרד. הוא היה חדר גדול, רחב ידיים ומזמין, במרכזו שולחן גדול וכיסאות ובצד גם מתקני מטבח שהיה בהם שיימוש מרובה. נכנסתי כדי להכין לי קפה, והפרעתי לחבורה שישבה שם ושוחחה בעניין רב ובעליזות.
"הי, את," פנה אלי אחד מהם, "קוראים לך נצחיה, נכון?" הוא אמר את השם במלעיל ובחי"ת גרונית.
"כן" עניתי החיים לימדו אותי שאין טעם לטרוח לתקן את ההיגוי למלרע האהוב על אימי.
"נצחיה, מאיזו עדה את, נצחיה?"
"אני?" עניתי, הוא הרים לי להנחתה. "אני לגמרי מזרחית. כל מזרח אירופה בדם שלי"
הם צחקו והמשיכו בענייניהם, שהיו בעיקר דיבורים, ואני הלכתי להכין קפה, שרק במקום הזה למדתי שצריך לקרוא לו "נס קפה", כי "קפה" סתם זה קפה שחור, ו"נס קפה" זה מה שרק אשכנזים שותים. ככה זה, השנים שביליתי במשרדי "ממזרח שמש" לימדו אותי הרבה דברים על גיוון ועל פריוולגיה, על כור היתוך ועל אפליה, על פנתרים שחורים ויחס למשטרה, וגם על פיוטים ועל מוזיקה אנדלוסית, ואני בכלל באתי כדי להשתתף בתוכנית תיגבור מתמטיקה לפריפריה, יחד עם ד"ר מאיר בוזגלו. בכל פעם שהגיעו למקום רבנים, בעיקר יוצאי מרוקו, וראו שם את מאיר, בראש מגולה ובחולצת טריקו, הם ניגשו אליו ולחצו את ידו בחרדת קודש, מוכנים גם לרכון ולנשק אותה. "מה, את לא יודעת? זה בנו של רבי דוד בוזגלו", אמר לי אחד מהם, "גדול הפייטנים שקם לנו ביהדות מרוקו". כאמור, למדתי שם הרבה דברים.

שני אירועים החזירו אותי בזכרונותי לחמש השנים שבהם עבדתי ב"ממזרח שמש". האחד הוא כתבה בעיתון עם יוסי אוחנה שסיפר על תוכנית "הזמנה לפיוט" וגם על התקופה שישבנו יחד במשרדים שבבית כי"ח במרכז ירושלים. הדבר השני הוא הספר הזה, של משה סוויסה, שקראתי השבת.

בית שמש, עיירה קטנה, מאובקת ואפרורית. בתוכה שוכן בניין עמידר, בית בן שלוש קומות אליו הגיע המספר עם משפחתו בהיותו בן תשע. הילד בן התשע יצר ידידות חקה ומוזרה עם כליפא בן לולו, שרת בית הכנסת המבוגר שהוא לא רק אנאלפבית, אלא גם בז לרכישת ידע ולמידה מכל סוג שכרוך בישיבה בחדר סגור. בנוסף לתיאורים של עמי כליפא ולשאלה המנקרת תדיר למה הוא אומר על עצמו שנולד בקבר, ואיך יכול להיות, מתאר המספר שלל טיפוסים וצבעים שצומחים אל מול עיניו. רב קנאי שמצטלב מדי פעם, זונה שאינה זונה, מיסיונרית גרמניה. יחד משתרגים להם רציונליות יחד עם מסורת עתירת גירושי גיבוק, חיפושי שדים וכישופים נוספים. המספר גדל וצומח, אביו שולח אותו למוסדות חינוך של הציונות הדתיית, בכפר סבא ואחר כך בפרדס חנה. הוא עצמו מחפש את עצמו במקומות רבים נוספים, רוצה לדבוק בתורה ולכן הולך לישיבות חרדיות, אשכנזיות ומזרחיות, ועדיין השיכון בבית שמש הוא המוקד והעוגן של החיים ושל ההתרחשות.

אם נחפש סוגה וסגנון ומיון לספר, נוכל לומר בקלות שזה ספר בסגנון "חיים סבתו". הכותב דתי והכתיבה דתית, משובצת ציטוטים ממקורות יהודיים, דעות רבנים ופילוסופים, פיוטים מסורתיים שונים ועוד. הכותב מתאר אירועים, אבל הם כמדומה צוהר למחשבות והרהורים שלו ובעיקר לדרך הרוחנית שבה הוא עבר, כמו גם תיאור של אנשים שונים שפגש במהלך הדרך הזאת, כמו רבי דוד בוזגלו ורבי יעקב קנייבסקי, הלא הוא הסטייפלר. עם זאת, בעוד חיים סבתו נותן את עיקר הדגש על החוויה הדתית של חייו, משה סוויסה נותן דגש גדול על החשיבה הדתית שלו ועל העשיה. בעוד אצל סבתו החוויה הרוחנית היא התשתית האקסיומטית עליה בנויים החיים, הרי שסוויסה, או בן דמותו בספר, מחפש את דרכו, נע ונד, מנסה להידבק בקודש ומחפש עוד ועוד את הדרך המתאימה עבורו לעשות את זה, אם בדרך הפלפול הליטאי, דרך הלימוד הבריסקאית, דרכו של הרב עובדיה יוסף ודרכים נוספות. בסוף, לאחר אירוע קשה שהיה עד אליו בישיבה, הוא מגיע גם לצבא.

"תחושת סלידה עזה תקפה אותי למשמע ניבולי פיו של הסג"מ, עצמתי את עיני והרהרתי בדברי תורה, כשהסתיים המסדר וכשאיש הלך לאוהלו שאלתי את עצמי: מה הועילה לי פרישתי מהישיבה? בישיבה לא הייתי בן חורין למחשבותי וכאן אינני יכול לתת דרור לרעיונותי. הרבנים רצו לחשוב בשבילי כדי להציל את נשמתי, ואילו עתה המפקדים מגבילים את מחשבותי בשביל להציל את גופי. התכסיתי בשק השינה כולו, כדי שלא לראות ולשמוע דבר ונתקפתי געגועים אל הישיבה, אל הלמדנות והחקירות התלמודיות. אבל עמוק בתוכי ידעתי כי אליה לא אוכל עוד לשוב".

על הכריכה האחורית נקרא הספר "רומן חניכה", ודי ברור שהכתיבה היא אוטוביוגרפית באופן כזה או אחר, עם זאת להבדיל מסיפורי חניכה אחרים אין כאן אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הספר נקרא "העילוי", וזה על פניו תיאור של אחת הדמויות המתוארות בו, אברהם אוחנה, אדם חכם מאוד שנפשו פגועה ומשוסעת במחלת הסכיזופרניה שאינה מאפשרת לו לחיות חיים תקינים של עבודה ומשפחה, אבל אי אפשר שלא לתהות אם יש יותר מ"עילוי" אחד כזה בספר.

אהבתי מאוד את הספר. אהבתי את ההדפסה שלו, על נייר עבה בצבע קרם, כי אני עוד מהזקנים האלה שאוהבים מאוד ספרי נייר, ובפרט ספרי נייר שנראים ישנים. אהבתי את העברית העשירה, ואת שיבוצי המקורות. אהבתי את המספר המקשיב ומתבונן וחוקר ושואל, ואת זה שאין לו תשובות. ואהבתי את שילוב הסיפור של זכריה באומל, מנעדרי קרב סולטאן יעקוב, שדרכו הצטלבה בדרכו של המחבר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על העילוי