“"הפועל 'לקרוא'", הוא פותח, "אינו סובל את צורת הציווי. שותפים בזה עוד כמה פעלים: 'לאהוב', 'לחלום'..." יפה, לא? יפה כי נכון. הספר הזה אינו רומן. גם לא "כמו רומן". זו מסה אישית העוסקת בדעותיו של הסופר על הדבר החשוב בחייו - הקריאה. אבל העובדה שהספר אינו רומן אינה אומרת שלספר הזה אין סיפור. בהחלט יש לו. הסיפור מגיח מכל מיני פינות כשפנק מדגים בסיפורים קטנים, או מתאר את מה שקורה במציאות והתאור סיפורי ולעתים פיוטי ממש, וממחיש מה חושב הסופר על המלאכה מלאת הקסם שהוא ממציא לקוראיו. ומה אומר הסופר? שקריאה היא פעולה אינדבידואלית, לא תקשורתית, שאחד הדברים הגרועים שאפשר לעשות (ועושים...) לקריאה זה להעלות פרשנויות, ולהוכיח בזה לקורא שהוא מטומטם, כי הוא קרא בהנאה, והפרשנויות המלומדות פשוט לא עלו בדעתו. הוא סוקר את הדרך בה אנחנו ההורים מעודדים ילדים לקריאה, החל מהזמן בו אנחנו יושבים על קצה מיטתו של הפעוט המנומנם המדיף עוד ריח של אמבטיה, ומספרים לו או מקריאים לו סיפור לפני השינה (ששיא הצלחתו של המספר הוא שהילד המקשיב לו יירדם...) והפעוט הזה רוצה לשמוע שוב ושוב את אותו סיפור, עד הרגע שבו יסכים לזוז ולשמוע סיפור אחר. וכאשר הפעוט לומד לקרוא אנחנו מפסיקים לספר לו סיפורים כי הוא כבר "יודע לקרוא" ומתחילים להאיץ בו לקרוא: הוא צריך "לקרוא" מספר דפים מוסכם או ש"אין טלויזיה שבוע!" ומה שפנק אומר על זה הוא, שבאותו רגע העלנו את הטלויזיה למעלת "פרס" והורדנו את הקריאה למדרגת "עבודת כפייה"... פנק הוא מורה לספרות (כך נראה). הוא מנסה ליישב את הסתירה שבין "ספרות" לבין "הוראה"| ועושה את זה עם המון שאר רוח: באחת הדוגמאות הוא מספר על כיתה של בני נוער שנשרו מבתי ספר אחרים. כאלה שמעולם לא קראו והיו להם נימוקים טובים מאד לא לקרוא. פנק אומר להם "בסדר. אל תקראו. אני אקריא לכם בקול..." וזה מה שהוא עושה (הבושם של זיסקינד, לא פחות...) ודעתם של התלמידים מתהפכת לה לא כל כך לאט. הספר כתוב נפלא. הגעתי אליו בגלל ספר אחר של הסופר שמצא חן בעיני מאד- "הפיה קרבין". הוא יצירתי, מסוגל להמחיש את רעיונותיו במעט מילים באופן יחסי. הספר הזה כולל 171 עמודים בפורמט קטן: הוא משתמש בהמון אירוניה, מצליף באופן סרקסטי על אלה שלדעתו גורמים להמון אנשים לחיות בלי מתנת הקריאה, ומלא חמלה והבנה כלפי אלה שהם קורבנות השיטה, לדעתו. הוא זה שהמציא את "מגילת זכויות הקורא" והסביר הגיונית כל זכות וזכות שכתובה בה. אהבתי אותו מאד. מי חוץ ממנו היה מספר סיפור על הדרך בה אחיו בן ה 15 הצליח לעניין אותו ב"מלחמה ושלום": "זה סיפור" אמר האח "על אחת שאהבה אחד, והתחתנה עם השלישי..." ופנק בן העשר לקח את "מלחמה ושלום" לפנימייה בה למד, והתמודד איתו במשך שליש שלם עם פנס מתחת לשמיכה (מוכר לכם, ודאי. הפנס לא הפנימייה...) וחוץ מזה - ראיתם פעם כריכה יפה כל כך לספר?”

“קריאה כתהליך, כחלק מן החיים, כצורך חיוני... מדוע אנחנו קוראים? מה המניעים שלנו לקרוא ספר זה או אחר או לוותר לגמרי על החוויה הזאת? איך לעזור לילדנו ו/או לתלמידנו לאהוב לקרוא ולא לראות בקריאה סוג של חובה משעממת ומרגיזה? דניאל פנק רחוק מלחייב את קהל הקוראים שלו לקרוא ספרים. הוא רק מתקומם על כך שהורים ומורים רבים בתום לב ובדרכים שונות הורגים בילדים את הרצון לקרוא. בלי להיות מודעים לכך הם בעצם שוללים מילדים את חופש הבחירה - לקרוא ולאהוב ספרים או לא. המחבר מציע דרכים להחזיר לילדים את אהבת הקריאה, הזכות לגלות את היופי ושאר אוצרות רבים הטמונים בספרים. ומי שמחליט במודע ולאחר כמה נסיונות נכונים לוותר על הזכות הזאת, מי שלא רואה שום קסם בקריאה - רשאי לוותר. אבל , לפי פנק, לא יימצאו רבים כאלה...”

“קריאה היא מתנה שמסוגלת לנתק את הקורא מן המציאות היומיומית ומאפשרת לו להיכנס לעולם הדמיון בו אין גבולות מוגדרים, עולם שהוא רק שלך אשר מאפשר לקורא להלך על כנפי המילים, שיוצרות עלילה מרתקת שגורמת לא להניח את הספר מהיד ולקרוא פרק אחר פרק, עמוד אחר עמוד, מילה אחר מילה, ולהעלות חיוך בין לבין.. ולגלות את כל הקסם שבה. ספר זה חובה בכל בית..מומלץ בחום רב!.”

“"כמו רומן" הוא ספר חובה לכל מי שעוסק/ת בחינוך ילדים , לספרנים ואף להורים המתמודדים עם סרבני קריאה פרטיים בביתם. דניאל פנק מגלה בספרו דרכים חדשות לעורר מחדש את אהבת הקריאה ( " להתפייס עם הספרים"/ עמ' 61) . אחד הפרקים המעניינים בספר הוא "מגילת זכויות הקורא" הראוי לדיון מרתק עם תלמידים .ספר מיוחד שכדאי שיהיה בארון הספרים הביתי של כל אדם שקריאת ספרים קרובה לליבו.”

“"הפועל 'לקרוא'", הוא פותח, "אינו סובל את צורת הציווי. שותפים בזה עוד כמה פעלים: 'לאהוב', 'לחלום'..." יפה, לא? יפה כי נכון. הספר הזה אינו רומן. גם לא "כמו רומן". זו מסה אישית העוסקת בדעותיו של הסופר על הדבר החשוב בחייו - הקריאה. אבל העובדה שהספר אינו רומן אינה אומרת שלספר הזה אין סיפור. בהחלט יש לו. הסיפור מגיח מכל מיני פינות כשפנק מדגים בסיפורים קטנים, או מתאר את מה שקורה במציאות והתאור סיפורי ולעתים פיוטי ממש, וממחיש מה חושב הסופר על המלאכה מלאת הקסם שהוא ממציא לקוראיו. ומה אומר הסופר? שקריאה היא פעולה אינדבידואלית, לא תקשורתית, שאחד הדברים הגרועים שאפשר לעשות (ועושים...) לקריאה זה להעלות פרשנויות, ולהוכיח בזה לקורא שהוא מטומטם, כי הוא קרא בהנאה, והפרשנויות המלומדות פשוט לא עלו בדעתו. הוא סוקר את הדרך בה אנחנו ההורים מעודדים ילדים לקריאה, החל מהזמן בו אנחנו יושבים על קצה מיטתו של הפעוט המנומנם המדיף עוד ריח של אמבטיה, ומספרים לו או מקריאים לו סיפור לפני השינה (ששיא הצלחתו של המספר הוא שהילד המקשיב לו יירדם...) והפעוט הזה רוצה לשמוע שוב ושוב את אותו סיפור, עד הרגע שבו יסכים לזוז ולשמוע סיפור אחר. וכאשר הפעוט לומד לקרוא אנחנו מפסיקים לספר לו סיפורים כי הוא כבר "יודע לקרוא" ומתחילים להאיץ בו לקרוא: הוא צריך "לקרוא" מספר דפים מוסכם או ש"אין טלויזיה שבוע!" ומה שפנק אומר על זה הוא, שבאותו רגע העלנו את הטלויזיה למעלת "פרס" והורדנו את הקריאה למדרגת "עבודת כפייה"... פנק הוא מורה לספרות (כך נראה). הוא מנסה ליישב את הסתירה שבין "ספרות" לבין "הוראה"| ועושה את זה עם המון שאר רוח: באחת הדוגמאות הוא מספר על כיתה של בני נוער שנשרו מבתי ספר אחרים. כאלה שמעולם לא קראו והיו להם נימוקים טובים מאד לא לקרוא. פנק אומר להם "בסדר. אל תקראו. אני אקריא לכם בקול..." וזה מה שהוא עושה (הבושם של זיסקינד, לא פחות...) ודעתם של התלמידים מתהפכת לה לא כל כך לאט. הספר כתוב נפלא. הגעתי אליו בגלל ספר אחר של הסופר שמצא חן בעיני מאד- "הפיה קרבין". הוא יצירתי, מסוגל להמחיש את רעיונותיו במעט מילים באופן יחסי. הספר הזה כולל 171 עמודים בפורמט קטן: הוא משתמש בהמון אירוניה, מצליף באופן סרקסטי על אלה שלדעתו גורמים להמון אנשים לחיות בלי מתנת הקריאה, ומלא חמלה והבנה כלפי אלה שהם קורבנות השיטה, לדעתו. הוא זה שהמציא את "מגילת זכויות הקורא" והסביר הגיונית כל זכות וזכות שכתובה בה. אהבתי אותו מאד. מי חוץ ממנו היה מספר סיפור על הדרך בה אחיו בן ה 15 הצליח לעניין אותו ב"מלחמה ושלום": "זה סיפור" אמר האח "על אחת שאהבה אחד, והתחתנה עם השלישי..." ופנק בן העשר לקח את "מלחמה ושלום" לפנימייה בה למד, והתמודד איתו במשך שליש שלם עם פנס מתחת לשמיכה (מוכר לכם, ודאי. הפנס לא הפנימייה...) וחוץ מזה - ראיתם פעם כריכה יפה כל כך לספר?”

“קריאה כתהליך, כחלק מן החיים, כצורך חיוני... מדוע אנחנו קוראים? מה המניעים שלנו לקרוא ספר זה או אחר או לוותר לגמרי על החוויה הזאת? איך לעזור לילדנו ו/או לתלמידנו לאהוב לקרוא ולא לראות בקריאה סוג של חובה משעממת ומרגיזה? דניאל פנק רחוק מלחייב את קהל הקוראים שלו לקרוא ספרים. הוא רק מתקומם על כך שהורים ומורים רבים בתום לב ובדרכים שונות הורגים בילדים את הרצון לקרוא. בלי להיות מודעים לכך הם בעצם שוללים מילדים את חופש הבחירה - לקרוא ולאהוב ספרים או לא. המחבר מציע דרכים להחזיר לילדים את אהבת הקריאה, הזכות לגלות את היופי ושאר אוצרות רבים הטמונים בספרים. ומי שמחליט במודע ולאחר כמה נסיונות נכונים לוותר על הזכות הזאת, מי שלא רואה שום קסם בקריאה - רשאי לוותר. אבל , לפי פנק, לא יימצאו רבים כאלה...”

“קריאה היא מתנה שמסוגלת לנתק את הקורא מן המציאות היומיומית ומאפשרת לו להיכנס לעולם הדמיון בו אין גבולות מוגדרים, עולם שהוא רק שלך אשר מאפשר לקורא להלך על כנפי המילים, שיוצרות עלילה מרתקת שגורמת לא להניח את הספר מהיד ולקרוא פרק אחר פרק, עמוד אחר עמוד, מילה אחר מילה, ולהעלות חיוך בין לבין.. ולגלות את כל הקסם שבה. ספר זה חובה בכל בית..מומלץ בחום רב!.”

“"כמו רומן" הוא ספר חובה לכל מי שעוסק/ת בחינוך ילדים , לספרנים ואף להורים המתמודדים עם סרבני קריאה פרטיים בביתם. דניאל פנק מגלה בספרו דרכים חדשות לעורר מחדש את אהבת הקריאה ( " להתפייס עם הספרים"/ עמ' 61) . אחד הפרקים המעניינים בספר הוא "מגילת זכויות הקורא" הראוי לדיון מרתק עם תלמידים .ספר מיוחד שכדאי שיהיה בארון הספרים הביתי של כל אדם שקריאת ספרים קרובה לליבו.”