ביקורת ספרותית על כשאייכמן נכנס אלינו הביתה מאת תמי האוזנר רוה

---

אכזבה גדולה מאוד.
כשראיתי את הספר מונח בחנות הספרים, כספר שהופיע זה עתה, מיד, בהתרגשות רבה, קניתי אותו.
אני עוסק שנים רבות בנושא השואה, הן כדור שני, הן כלומד, והן כמרצה בנושא, וכמדריך קבוצות בפולין. אני קורא כל ספר הקשור לעניין, ואני מעיד על עצמי, שאני בעל ידע רב מאוד.
את אייכמן אני מכיר היטב, את קורותיו ומעשיו בימי השואה, את כל סיפור לכידתו, ובוודאי את משפטו. אני מכיר כמעט את העדויות.
ולכן כגודל הציפיות מן הספר כך גודל האכזבה.
הספר נכתב על ידי תמי האוזנר-רווה בתו, ועמוס האוזנר בנו. כל אחד כתב את זיכרונותיו לחוד. ציפיתי שאקרא על גדעון האוזנר, כיצד בנה את כתב האישום מתחילתו, כיצד ניהל את המשפט, חיכיתי לעובדות וסיפורים חדשים, אך לא!
החלק על משפט אייכמן הוא קטן באופן יחסי לספר כולו. והמסופר בו אינו חדש ומוכר לכל אחד. עיקרו של הספר הוא "ספר זיכרון" לגדעון האוזר ולאשתו. על קורותיהם מימי ילדותם, זה רובו של הספר, וזה החלק הפחות מעניין (אותי).
אני מבין שבתו ובנו רצו מאוד להכניס את אביהם לפנתאון האומה, כי חששו שיישכח. אבל, כל מה שנכתב בהקשר למשפט, כבר מופיע בספרים אחרים וידוע לכל העוסק בשואה בכלל ובמשפט בפרט.
לכל מי שמתעניין ב"משפט אייכמן", יש ספרים טובים יותר.

» ביקורות נוספות של יוסי נינוה
» ביקורות נוספות על כשאייכמן נכנס אלינו הביתה