ביקורת ספרותית על נוף גבעות חיוור מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר טוב

---

צירוף מקרים מעניין גרם לי לחזור לקרוא בפעם השניה את הספר "לעולם אל תיתן לי ללכת" ובאותו זמן לקבל הביתה את הספר "נוף גבעות חיוור" של אותו כותב. על "לעולם אל תיתן לי ללכת" כבר כתבתי כאן, אבל את נוף גבעות חיוור פספסתי משום מה, אולי כי קראתי אותו לפני שנרשמתי לסימניה. ואולי לא, כי לא את כל הספרים שאני קוראת אני מספיקה לתעד. כן הכנסתי אותו כאן לרשימת "שווה קריאה שניה", אז עשיתי את זה. כלומר קראתי אותו בשנית.

===
"אין בי שום רצון מיוחד להתעכב על קאיקו עכשיו. זה מביא לי נחמה מועטה בלבד. הזכרתי אותה כאן רק מכיוון שאלה היו נסיבות ביקורה של ניקי באפריל הזה. ומכיוון שזה היה הביקור שבמהלכו נזכרתי בסאשיקו שוב, לאחר כל התקופה הזאת. מעולם לא הכרתי היטב את סאשיקו. בעצם ידידותינו לא היתה יותר מעניין שנמשך שבועות ספורים בקיץ אחד לפני שנים רבות."
===

הדוברת היא אטסוקו, אימן של קאיקו - שאביה הוא יפני, ושל ניקי - שאביה בריטי. בתקופת ה"ההווה" של הסיפור אטסוקו מתגוררת בבריטניה ומנסה להתנחם לאחר שקאיקו התאבדה. והיא נזכרת ומספרת על אירועים שקרו בזמן שגרה בנגאסקי אחרי "המלחמה", תקופה שבה היתה בהריון עם קאיקו, אז הכירה את סאשיקו ואת הבת שלה. רוב הסיפור, חוץ משני עמודים יוצאי דופן, מתנהל בשני המישורים האלה - ההווה של השיחות הסתמיות וחסרות המשמעות עם ניקי, והעבר עם סאשיקו, הבת של סאשיקו ששנה מאריקו, ג'ירו בעלה של אטסוקו ואביו אוגאטה. הבלחה אחת יחידה, שנמשכת על עמוד או שניים מספקת רק צוהר קטן לשאלות הגדולות של הספר: איך נעשה המעבר מנגאסקי לבריטניה, מבעל יפני לבעל בריטי, ומה גרם לקאיקו להתאבד.

אישיגורו כתב ספרים מאוד שונים זה מזה, אבל יש להם מן המשותף, והמשותף הוא שאסור להאמין לגיבורים ולמה שהם אומרים. אם אטסוקו אומרת שהיא לא רוצה לדבר על קאיקו עכשיו - זה לא אומר שלא כדאי להאמין לה, זה אומר שאסור להאמין לה. היא מביאה על פני השטח את השיחות בין ג'ירו לאבא שלו, ששוהה אצלם בבית תקופה ארוכה ולא סבירה, והקורא אמור לעשות את ההקבלה ליחסים של סאישקו עם הבת הצעירה שלה, על כל פערי הדורות והתרבויות הכרוכים בכך. באותה דרך, אדם לא נזכר סתם ככה באיזו ידידות קלילה שהתרחשה כמה עשרות שנים קודם לכן, ובהכרח הסיפור של סאשיקו, המתגוררת לבד עם בת סרבנית ומנסה למצוא כרטיס יציאה מיפן בדמות גבר אמריקאי חומקני ומסתורי, אומר לנו דברים על אטסוקו. ויש שני עמודים באמצע הספר שפתאום מסיטים את המסך העבה של ההכחשה העצמית ומסיטים את כל נקודות המבט למקום אחר.

כל הספר הוא דיבורים מתחת לדברים, מעליהם, ומסביבם, המון פאסיב אגרסיב, הרבה תיאורי מעשים סתמיים, טיולים לפה ולשם, חיפושים אחרי ילדה וטיול בלונה פארק. הרבה התחמקות מלהגיד דבר אחד ברור, כי אם היא תגיד אותו היא לא תוכל להמשיך עוד לחיות. לכן אטסוקו מסתובבת מסביב לפצעים שלה, קרוב יותר, רחוק יותר, ומפחדת לגעת בנסיבות שהביאו את הבת שלה אל מותה.
שווה קריאה שניה? כן
שווה להשאיר בבית? האמת שלא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על נוף גבעות חיוור