מתוך ההקדמה של מוקי צור: בסוף המאה ה-19 עברו אדמות עמק יזרעאל לבעלות משפחה לבנונית עשירה, בעלת זכיון למסחר ימי של האימפריה העותמנית. מטרת ההשקעה הייתה להפוך את עמק יזרעאל לאסם התבואה של המזרח התיכון, שיספק חיטה ושעורה לאירופה באניות. הרעיון לא נשא פירות כמצופה בגלל בעיות של ביטחון ובגלל שנות בצורת חוזרות. מראשית המאה העשרים ניסתה המשפחה להיפטר מההשקעה הכושלת ע"י מכירה ליהודים. המכירה החלה בתקופת העלייה השנייה, התעכבה בגלל מלחמת העולם הראשונה, התחדשה לאחריה, ויהושע חנקין קנה את הקרקעות עבור ההסתדרות הציונית. העמק הפך למעבדה תוססת של צורות התיישבות חדשות בתקופת העלייה השלישית. הצהרת בלפור והמהפכה הקומוניסטית העניקו תחושה שמתחיל תקופה חדשה בתנועה הציונית, שההתיישבות בשיטת מושבות (העלייה הראשונה) וקבוצות (העלייה השנייה - דגניה, כינרת, כפר גלעדי ואיילת השחר) אינה מתאימה לממדים הגדולים שנצפו. המודל היה אמור להיות מושב עובדים, אבל בגלל הצורך להשתלט על שטחים גדולים היה צורך במבנים חברתיים-כלכליים גדולים יותר, ולשם כך גוייס הארגון החשוב ביותר - גדוד העבודה. זה גרם כמובן לוויכוחים רעיוניים לגבי רעיון הקיבוץ: אם זהו חלק מיישות גדולה יותר, של קבוצת-על, או שמדובר ביישוב סגור ומוגדר. התוצאה הייתה פילוגים, הגירה ערה. בהדרגה, עין חרוד הפך לקיבוץ מוגדר, אב-טיפוס להצלחת המודל.

הספר איננו עוסק בהיסטוריה הגדולה, של התנועה והרעיונות והמאבקים, אלא מביא את הקולות האינטימיים של הנשים החלוצות בעין חרוד. מה שמתואר הוא החיים הפרטיים של חלק מהנשים, כפי שהם משתקפים מיומנים שמביאה המחברת. ספר מיוחד במינו.