ביקורת ספרותית על אני אהיה שם מאת הולי גולדברג סלואן
בזבוז של זמן

---

קניתי את הספר הזה כי קראתי עליו ביקורות טובות. אני לא מקשיבה לביקורות יותר.
הספר מספר את סיפורם של אמילי וסם. כשאמילי שרה סולו נוראי בכנסייה, היא רואה את סם ומתאהבת במבט ראשון.
לסם יש אבא מתעלל ואח שלא מדבר. כשהוא רואה נערה שרה סולו נוראי בכנסייה, הוא מתאהב במבט ראשון.
אני אגי את זה ככה - הדמות האהובה עליי הייתה אמא של אמילי. אני לא יודעת, הדמויות פשוט לא היו כתובות טוב. התחלתי את הספר עם ציפיות, וכבר אחרי כמה עמודים מצאתי את עצמי מכריחה את עצמי להמשיך לקרוא כי יש לי תכונה מעצבנת כזאת שלא נותנת לי להפסיק שום דבר באמצע, לא משנה כמה הוא משעמם אותי.
אני מבינה את הרעיון מאחורי מערכת היחסים של סם ואמילי, אבל בפועל זה פשוט היה לא טוב. זה אף פעם לא קרה לי לפני שהרגשתי שלדמויות בספר אין כימיה. דמויות בטלוויזיה? בטח. אבל בספר? זו הייתה הפעם הראשונה.
כמו בספרים אחרים כמו "גם השמש היא כוכב" ו-"שניהם מתים בסוף", גם פה הסופרת החליטה שזה יהיה רעיון טוב לספר לנו את הסיפור של כל מיני דמויות רנדומליות שבכנות, לא כל כך אכפת לי מהן. אני מרגישה כאילו סופרים עושים את זה בשביל למלא עמודים או משהו. בובי, אחת מהדמויות הרנדומליות שסיפורו סופר, היה דמות מעצבנת ולא מעניינת בעיניי, ובכל זאת הייתי צריכה לסבול כל כך הרבה עמודים מנקודת המבט שלו.
גם הכל הרגיש מושלם מדי, איכשהו. איך ספר על ילד בן 17 עם אבא מתעלל יכול להרגיש מושלם מדי, אתם שואלים? אילו רק ידעתי. אני לא יודעת איך היא כתבה משהו כל כך לא ריאליסטי וחשבה לעצמה "מושלם. זמן להוציא את זה לאור."
זה מסוג הספרים שאולי אדם מבוגר שיקרא יחשוב לעצמו "אולי פשוט לא אהבתי את זה כי זה מיועד לילדות בנות 13", אבל בתור מישהי שקראה את זה בגיל 13 (אני כרגע בת 14), זה לא מתאים לשום גיל. זה פשוט ספר לא טוב.
אבל כמו שאמרתי, קראתי עליו ביקורות טובות לפני שקראתי אותו, אז אולי זו רק אני.

» ביקורות נוספות של Lian
» ביקורות נוספות על אני אהיה שם