הסופר אוסמו דזאי ( ׁ1909-1948ׂ) הוא עד היום מהסופרים הפופולריים ביותר ביפן וספרו זה הוא ספרו הקלאסי הנודע ביותר. שמו האמיתי של הסופר הוא סוג'י טסושימה.
סקר שנערך בזמנו על ידי אסהי שימבון, אחד היומונים הוותיקים ביפן מצא שסטודנטים מהאוניברסיטאות החשבות ביפן בחרו בספר זה כאחד מתשעת הספרים שהשפיעו ביותר על חייהם, בין היתר נבחרו גם "מלחמה ושלום" של טולסטוי, "הזר" של קאמי ו"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. גם כיום רומן זה הוא השני הנמכר ביותר ביפן אחרי "קוקורו" מאת נצומה סוסקי (שווה לקרוא גם אותו).

סיפוריו של דזאי הם ברובם אוטוביוגרפיים, אך כמו ששמו הספרותי שונה משמו האמיתי, כך הוא מרשה לעצמו לשנות כראות עיניו את האוטוביוגרפיה של דזאי (שהרי זה שם בדוי). סיפוריו של דזאי שייכים לז'אנר ספרותי יפני שנקרא "רומן בגוף ראשון" בה המספר מספר בגוף ראשון את סיפורו. המאפיין העיקרי של ז'אנר ספרותי זה הוא שהמספר מתוודה בסיפור ומספר סיפור הכרוך בגילוי עצמי מתמשך וחקירת הנפש. בניגוד לאוטוביוגרפיה קלאסית שבה הפרטים הם מציאותיים כאן למרות הנראות האותנטית הרומן ביסודו נכתב ממוחו הקודח של הסופר. הרומן הוא כר לביטוי רגשות, מאווים, חרדות ותסכולים הקשורים בארועים מהחיים ופחות מתמקדים בזרימה של עלילה ספרותית.

זהו סיפורו של אדם צעיר בשם אובה יוזו, אנחנו לומדים על סיפורו משלשה יומנים שהשאיר אצל סופר שקיבל אותם מבעלת בית מרזח בצירוף מספר תצלומים מתקופות שונות בחייו. יוזו נולד למשפחה עשירה בצפון יפן, אך החיים מטלטלים אותו חזק, קיים בו פחד תמידי מפני אנשים והוא מרגיש צורך לרצות אותם מכיוון שאיננו יכול להתמודד עם כעסים או ביקורת של אנשים עליו. כדי להמנע מהפחד הרודף אותו הוא מתנהג כמו ליצן כדי שאנשים יצחקו ממנו, ישמחו איתו, אך בתוכו מקננת נפש קרועה, מורעלת הסובלת מהלקאה עצמית ללא הפסקה. תוך כדי הסיפור אנחנו למדים על שלל טיפוסים המקיפים את יוזו במהלך חייו.
דזאי מצליח לחדור עמוק לנפשו של יוזו וניתוחי האופי שלו מרתקים אם כי שוררת אווירה דכאונית בהם משום אופיו זה של יוזו ושל המחבר עצמו.

מאחרית הדבר המרתקת בסוף הספר אנו למדים כי הרבה מהכתוב קשור ישירות לאוטוביוגרפיה האמיתית של המחבר שניסה לשים קץ לחייו שלוש פעמים, בפעם השלישית הצליח ומת בגיל 39 (לא חבל?). שם הספר מתאר היטב את התוכן, יוזו למעשה מרגיש שהוא פסול מלהיות אדם, הוא מיותר. סיפור דיכאוני, אך מרתק. הספר האחרון שכתב לפני מותו. פורסם לאחר מותו.
זהו עוד תירגום מופתי מיפנית של עינת קופר שכל מה שתרגמה מיפנית מצויין.

הסופר אוסמו דזאי ( ׁ1909-1948ׂ) הוא עד היום מהסופרים הפופולריים ביותר ביפן וספרו זה הוא ספרו הקלאסי הנודע ביותר. שמו האמיתי של הסופר הוא סוג'י טסושימה.
סקר שנערך בזמנו על ידי אסהי שימבון, אחד היומונים הוותיקים ביפן מצא שסטודנטים מהאוניברסיטאות החשבות ביפן בחרו בספר זה כאחד מתשעת הספרים שהשפיעו ביותר על חייהם, בין היתר נבחרו גם "מלחמה ושלום" של טולסטוי, "הזר" של קאמי ו"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. גם כיום רומן זה הוא השני הנמכר ביותר ביפן אחרי "קוקורו" מאת נצומה סוסקי (שווה לקרוא גם אותו).

סיפוריו של דזאי הם ברובם אוטוביוגרפיים, אך כמו ששמו הספרותי שונה משמו האמיתי, כך הוא מרשה לעצמו לשנות כראות עיניו את האוטוביוגרפיה של דזאי (שהרי זה שם בדוי). סיפוריו של דזאי שייכים לז'אנר ספרותי יפני שנקרא "רומן בגוף ראשון" בה המספר מספר בגוף ראשון את סיפורו. המאפיין העיקרי של ז'אנר ספרותי זה הוא שהמספר מתוודה בסיפור ומספר סיפור הכרוך בגילוי עצמי מתמשך וחקירת הנפש. בניגוד לאוטוביוגרפיה קלאסית שבה הפרטים הם מציאותיים כאן למרות הנראות האותנטית הרומן ביסודו נכתב ממוחו הקודח של הסופר. הרומן הוא כר לביטוי רגשות, מאווים, חרדות ותסכולים הקשורים בארועים מהחיים ופחות מתמקדים בזרימה של עלילה ספרותית.

זהו סיפורו של אדם צעיר בשם אובה יוזו, אנחנו לומדים על סיפורו משלשה יומנים שהשאיר אצל סופר שקיבל אותם מבעלת בית מרזח בצירוף מספר תצלומים מתקופות שונות בחייו. יוזו נולד למשפחה עשירה בצפון יפן, אך החיים מטלטלים אותו חזק, קיים בו פחד תמידי מפני אנשים והוא מרגיש צורך לרצות אותם מכיוון שאיננו יכול להתמודד עם כעסים או ביקורת של אנשים עליו. כדי להמנע מהפחד הרודף אותו הוא מתנהג כמו ליצן כדי שאנשים יצחקו ממנו, ישמחו איתו, אך בתוכו מקננת נפש קרועה, מורעלת הסובלת מהלקאה עצמית ללא הפסקה. תוך כדי הסיפור אנחנו למדים על שלל טיפוסים המקיפים את יוזו במהלך חייו.
דזאי מצליח לחדור עמוק לנפשו של יוזו וניתוחי האופי שלו מרתקים אם כי שוררת אווירה דכאונית בהם משום אופיו זה של יוזו ושל המחבר עצמו.

מאחרית הדבר המרתקת בסוף הספר אנו למדים כי הרבה מהכתוב קשור ישירות לאוטוביוגרפיה האמיתית של המחבר שניסה לשים קץ לחייו שלוש פעמים, בפעם השלישית הצליח ומת בגיל 39 (לא חבל?). שם הספר מתאר היטב את התוכן, יוזו למעשה מרגיש שהוא פסול מלהיות אדם, הוא מיותר. סיפור דיכאוני, אך מרתק. הספר האחרון שכתב לפני מותו. פורסם לאחר מותו.
זהו עוד תירגום מופתי מיפנית של עינת קופר שכל מה שתרגמה מיפנית מצויין.