חיבבתי ולא חיבבתי באותה מידה. היו חלקים שגרמו לי לגחך, בעיקר הטקסטים של חקירות המשטרה. היו חלקים שגרמו לי להתעצב לנוכח המצבים שבהם נאלצים אנשים להתמודד. חלקים שנראו לי די משונים ואולי מוגזמים. בהחלט ספר ששווה קריאה אבל לא יכולה להגיד שהשאיר אותי בהרגשה של התפעלות.

כתוב היטב קריא מאד ונוגע ללב. קצת קשה לי עם ספרים שבהם אני צופה א תהסוף כבר מראשית הספר. אולי לא במאה אחוז אבל כל הזמן מחכה שמשהוא רע יקרה.

זהו ספר שנדרש קצת זמן להיכנס לתוכו. התגובה הראשונה שלי הייתה להפסיק לקרוא ספר שהנושא שלו מוות אבל ככל שהמשכתי מצאתי את ה'לב' של הספר ועם זה את הקסם שלו. החלק המעניין ביותר מבחינתי היה ההכירות המפורטת עם מגדת העתידות וההכרה בעובדה - אולי ברורה מאליה - שהגורל לא פוסח גם על אלו שכביכול יכולים לצפות מראש את מה שעתיד לקרות להם ולאחרים. אני ממליצה לקרוא את הספר לאט ולא לוותר.

מסכימה עם רוב הכותבים כאן שהספר הוא חביב אבל לא ממש ספרות לאניני טעם. ובכל זאת בעוונותי קראתי את כל הספרים ודי נהינתי. בשבילי הקסם התחיל לפוג לקראת הספר השישי ועוד יותר באחרון. הסגנון שנעשה כל כך מוכר הסודות הבלתי נגמרים שנמשכים ונמתחים במקום שאולי שיחה פשוטה הייתה יכולה לפענח אותם, הולכים ונעשים פחות משכנעים. זה בולט בעיקר בספר האחרון שנכתב רק בחלקו על ידי הסופרת. יש הרגשה של אילוץ לסגור את כל הקצוות וליצר סוף נקי ומלוטש.

סיימתי לקרוא אבל לא סיימתי להתלבט. מה דעתי על הספר. טוב מה הסיפור אתם כבר יודעים אז אין טעם לחזור עליו. השאלות אבל שהספר מעלה הן בעצם החשובות. גם שאלות לגבי חוסר היכולת של חברה דתית לספוג דיעות שאינן תואמות את דרך החשיבה. טוב גם זה כבר מוכר. גדלתי בעצמי בחברה כזו ולכן אני מכירה מנסיוני שלי את הקו הזה שאסור לחצות אותו מאחר ויד תישלח מלמעלה ותכה אותך. וכשזה לא קורה מתחיל הספק. אבל מה שבעצם שאלתי את עצמי לאורך כל הספר אם בעצם הדיון פה הוא על חוסר היכות של הזוג לתקשר קשיים. של הגיבורה להביע את עצמה בצורה ברורה כמעט הייתי אומרת בוגרת. ושל בן הזוג שנראה אטום לחלוטין למה שמתרחש אצל זוגתו. אולי זה מסמל ברמה האישית את מה שהמחברת מראה גם ברמה הקהילתית. בסך הכל ספר שקראתי אבל קצת במצב של התנגדות. האם מה שהוצג לפני הוא סטריאוטיפ? האם אפשר היה ליצור סיפור שהקצוות שלו פחות חדים ולכן נראים יותר אמינים.

ספר שאינו קל לקריאה מצד אחד ומאידך יש בו קסם רב. עוד ספר שישאר בזיכרון מאחר והוא כל כך מיוחד. למעשה אין בספר עלילה במובן הרגיל העלילה היא המסלולים שעושה תחנת חלל מסביב לכדור הארץ עם נגיעות אישיות באסטרונאוטים המאיישים אותה. למעשה הגיבור הוא כדור הארץ - יפה עד דמעות, סובל ממפגעי טבע והקיום השברירי שלו (ושלנו) במרחבי החלל שהם אולי ריקים ואולי לא. אין התחלה של ממש ואין סוף ברור רק מעגלים הסובבים במסלולים שנקבעו מראש.

אז ככה נתתי לספר חמישה כוכבים כי הכתיבה ממש טובה למעשה מיוחדת ובלתי נשכחת ואני שוכחת ספרים יום לאחר שקראתי אותם. אבל, ההתחלה עד בערך השליש הראשון ממש טובה אחר כך נראה לי העלילה מתחילה קצת להתעייף והסוף הוא קצת מהסוג של סוף כמעט טוב הכל כמעט טוב. משהו בספר עם אלפי הבדלות הזכיר לי ספר ממש מדהים אחר שנקרא - כל האור שאיננו רואים אבל רק בקטעים מסויימים. אז קצת מתלבטת איך לסכם את חווית הקריאה של הספר הזה. לא נשכח כבר אמרתי?

בתור אדם "מבוגר" חשבתי למצוא נקודות מגע עם הספר הזה שמתייחס לגיל השלישי. לצערי כמו הרבה פעמים כשאני נפגשת במה שנקרא -ספרות טובה, מועמדת לפרס המבקרים וכדומה אני נתפסת במילים המשבחות וקונה את הספר ואז מגלה שאני כנראה לא הקהל שאליו מופנות התשבחות. כמו שקראתי באחת הביקורות הספר מיועד ליודעי ח"ן וזה לגמרי לא אני. כשהאמת העגומה התבהרה לי נטשתי את הספר בעמוד 20 בערך. כן, הצצתי לסוף (מי לא) לראות מה הפסדתי בחפזוני לוותר על המאבק. אז טוב, הבנתי.
רוצה עוד לציין שהספר כתוב כפרק אחד ארוך של 256 עמודים. לפחות בגירסא הדיגיטלית שלי, הדפים קפצו כל הזמן לסוף (לדף הביקורת חה...חה) ואז ללא נקודת אחיזה (לגמרי) הייתי צריכה לחזור כל פעם להתחלה ולדפדף למקום שבו חשבתי שעצרתי. זה היה הזוי כמעט כמו הסיפור עצמו.

אוקיי אז לפי הביקורות נראה שביליתי מספר ימים במחיצתה של גדלות ספרותית ולגמרי לא שמתי לב. קראתי את הספר די במהירות אבל נראה שחלק מהעומק והסמליות עברו לידי. כן, הקיום היומיומי קשה, עשוי להיות די משעמם ולא פעם אנחנו רוצים לברוח לאיזו טירה דמיונית (אני מדברת כמו מורה לשעבר). אבל מה שאנחנו עושים עם החיים האלו המסע היחיד שניתן לנו הוא במידה רבה בחירה אישית. כן, רבים לא יסכימו איתי (הקלפים שחולקו לנו וכו'). אבל במהלך הקריאה אני דווקא התעסקתי בבנאלי בשאלות הלא כל כך ספרותיות. אז הבן אדם נוטש את משפחתו כדי למצוא את עצמו וראה זה פלא הם דווקא מסתדרים לא רע והוא הולך יותר ויותר לאיבוד. הגיבורה האמיתית היא אשתו שצולחת את כל המסע הזה בלי לנטוש. ואשת המערות? טוב שמישהו פה יסביר ליץ